הדפסה ידידותית | הוצאת קרן | ספרי עיון | פינת היצירה

פינת היצירהתמונה מוגדלת

פינת היצירה
מאת: דניאל זק
עיצוב עטיפה: דניאל זק
הצילום על העטיפה: שי אדם

שנת הוצאה: 2007
221 עמודים, כריכה רכה
פורמט: 13.5x21 ס"מ
מחיר קטלוגי: 84 ש"ח
מסת"ב: 965-7158-22-2
דאנאקוד: 526-22


על הספר | כשהמדינה אחלה 

27: כשהמדינה אחלה, על קלקולים ותיקונים

א. השטח מסוכסך
משטח הקרקע שיישרו מתנחלים יהודים בראש ההר, הקרוואן שהציבו מעליו ומבנה הקבע שבנו בעקבותיו מרמזים על לב לבו של הקונפליקט באזור הזה - היאחזות בקרקע השייכת לפחות בחלקה לאחרים. מאות היאחזויות דומות לזו הנראית בצילום הוקמו בשנים האחרונות. תושביהן חולשים על השטח ומונעים מחקלאים פלסטינים מלהגיע אל אדמותיהם באמצעות הפעלה בוטה של טרור לסוגיו השונים. היאחזויות רבות כאלה אינן מוגדרות כלל כמאחז בלתי חוקי.

במקרה הנוכחי מדובר בשלוחה של התנחלות הר ברכה, שלוחה שהוקמה לפחות בחלקה על גבי אדמות חקלאיות של תושב כפר בורין הפלסטיני הסמוך (שמו נשאר חסוי מטעמים שונים). אחרי עיכוב של שעות אחדות שבו ניסה למצוא טרקטוריסט אמיץ שיסכים להתלוות אליו, עלה בעל האדמה לעבד את אדמתו, בראשונה זה ארבע שנים. בתקופה שלא היה יכול לעלות אל החלקה התייבשו מאות שתילים של עצי תפוח שנשתלו בה לפני כן - שרידיהם הקמולים נראים בתמונה. הפעם ינסה לזרוע זרעי אבטיח, אמר, אך רק אם יצליח לבוא לכאן שוב, ולכך אין ערובה מובטחת. את העלייה הנוכחית אל ההר איבטחו בהוראת בג"ץ ובחוסר חשק מופגן כיתת חיילים בשני רכבים צבאיים מסוג האמר, אנשי משטרה בג'יפ כחול וקציני קישור מטעם המנהל האזרחי בג'יפ לבן. קבוצה אחרת של ישראלים, פעילי ארגון "שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם", נמצאה בשטח לאורך כל היום, החמישה באפריל, 2005.

לעתים קרובות מתרתח הדם בפעולות השונות של ארגוני זכויות האדם בשטחים: למשל, כאשר נתקלים במתנחל שיורד בריצה מהמאחז ודוחף עם הנשק שלו ומקלל ומגרש פלסטינית זקנה מחלקת הזיתים הפרטית שלה, או כשמבחינים באטימות של קצין צבא המתעקש למלא באופן קפדני ומדוקדק אחר כל אמתלה כדי למנוע את תחילת העבודה. ברגעים כאלה קשה שלא להיגרר לחלוקות גסות של "טוב" ו"רע". בפעמים אחרות יורדת עצבות גדולה ומשתררת תחושה של החמצה מכאיבה - המקומות מדהימים ביופיים והארץ נפלאה, אך הכפריים שרויים שם בעוני מחפיר ובעלבון משווע, סיפוריהם מעוררים תחושת בושה קשה, והמתנחלים נוכחים שם באדנות שחצנית ומתגרה. לעתים נדירות, כאשר העניינים נרגעים, נוצרת שיחה גלויה - המתנחל אשר רגע לפני כן צעק בחימה מתגלה בה כנער חולמני הנאבק על אידיאל, או קצין הצבא הקפדני מתלהב פתאום כשמתברר לו שאחד הפעילים מתגורר בשכונה של הוריו, או לרגע מורגשת התרככות כשאחד השוטרים אומר שכל אחד עושה את התפקיד שלו אבל בסך הכול כולנו בני-אדם (האם ברגעי התחלפות והשתנות התפקידים, המוכתבים בדרך-כלל בתוך תסריט קבוע וצפוי מראש, טמון סיכוי חיובי כלשהו?).

כל הפרטים הללו אינם נראים בצילום אך מוסיפים מידע חשוב על המורכבות שבמצב. הצילום אינו כולל פרטים רבים נוספים: אלפיים שנות; געגועים קדומים לארץ חמדת אבות; היאחזויות אחרות - בשפלה, בגליל ובנגב - שבנו היהודים לפני שנוסדה המדינה ולפני שהפכו בה לריבון; החניה שאנשים מרשים לעצמם לתפוס - המתפרשת על פני שני מקומות, ליציאה נוחה - ברחובותיה הצפופים של תל-אביב. אין בצילום ילדים מארצות המזרח הרחוק העובדים בשכר רעב עבור תאגידי הענק של אזרחי המערב. גם מכונית הסיאט איביזה שלי, הנפלאה, שיכולתי להרשות לעצמי לקנות בעזרת משפחת המוצא, או יום העבודה שיכולתי לפנות לנסיעה ממוזגת בתוכה אל תוך השטח, אינם מופיעים בצילום. אין בו גם ייצוג לפיגועי טרור של פלסטינים ("הם התחילו!", "הכול בגלל הערבים!"). ההתרחשות הממשית שנראית בצילום היא רק קצה של סיפור אחד השזור בשרשרת סיפורים שנרקמו לפניו ושמשתרכים בעקבותיו, סיפורים שנמזגים ומתפזרים בתוך כלים שלובים של לקיחה שנעשית על-ידי אחדים, ושל אשמה וחרטה, או רצון לנקמה, המורגשים על-ידי אחרים.

פינת היצירה

ב. הטיעון מופרך
ספר זה עסק לא מעט במערכות חברתיות ובתיאור האופן שבו הן משתקפות בממדי קיום שונים - בצילומיו של אברהם סוסקין, במרפאה לבריאות הנפש, בבניית גדר ההפרדה, בתוכניות המציאות בטלוויזיה, בחיסולו של השייח אחמד יאסין, ובמקרים נוספים. שאלות עקרוניות שהועלו בהקשרים אלה עולות גם עתה: כאשר מתקיים קונפליקט, חברתי או מדיני, איך ניתן לקבוע מי הוא הצודק? האם ניתן לקבל החלטות בתחום החברתי מבלי לערב בהן ערכים יחסיים? האם ניתן להגיע להכרעה הגיונית או אובייקטיבית בעניין? האם ניתן להתווכח עם טיעונים של אמונה ודת? אל השאלות הללו מצטרפת שאלה נוספת, המלווה אותי לאורך הספר כולו: איך תופסים מקום מבלי לגזול אותו מהזולת? כעת, לקראת סיום, אני חוזר לדון בכך.

אז מי צודק בוויכוח שבין המתקוטטים על פיסת האדמה? יש כמה עקרונות שבעזרתם נוהגים לגבש הכרעה. אפרט אותם עכשיו:

אפשר לקבוע את הזכות על הארץ על-פי הציווי האלוהי - אלוהים הבטיח את הארץ לאברהם, ליצחק וליעקב. הטיעון הזה מצליח להשתיק רבים מן הנתקלים בו. באמת אין הרבה מה לומר ליהודי שהחליט בתוקף הציווי להתגורר ברובע המוסלמי בירושלים ולהטיל שם את שתן הבוקר שלו מתוך קערה על שכניו המוסלמים (ידיעות בעניין זה פורסמו ביחס לדרי ישיבת "עטרת כוהנים" כבר לפני שנים רבות), או לירוק בפרצופם של אנשי כמורה נוצרים כאשר אלה עוברים על פניו ברחוב. אולם למעשה, מי שמסתמך על נימוק הקדושה הוא המותיר עצמו מחוץ לכללי השיחה והמשחק של בני-האדם החיים על האדמה. אבל נניח לרגע שהטיעון הדתי תקף - מה קורה כאשר מציבים ציווי אלוהי אחד מול ציווי אלוהי אחר - "אללה הוא אכבר" מול "אדוני אלוהי צבאות"? לא ניתן לקבוע מהו הציווי הגדול והחזק והקדוש יותר. בעזרת טיעון כזה אין אפשרות לקבל הכרעה, לכאן או לכאן.

אפשר לקבוע את הזכות על הארץ על-פי הוותק - הארץ תהיה שייכת לזה אשר נמצא כאן זמן ארוך יותר. ומה קורה אם אנחנו היינו כאן קודם, אבל אחר-כך עזבנו ואחר-כך באו אחרים ואז חזרנו ועכשיו אנחנו לא מוכנים לוותר? ואיך קובעים מתי מתחילים למדוד את "עם ישראל"? נוהגים להתחיל מאברהם אבינו בחשבון הדורות וממשיכים עם יצחק. למה משכיחים את בנו הראשון, ישמעאל? למה המוסלמים, צאצאיו על-פי המסורת שלנו, מוקצים מחמת מיאוס דווקא בעיני רבים מבין היהודים הדתיים? בכל מקרה, כאשר מניחים בצד מסורות כאלה ואחרות, שתי השפות - העברית והערבית - הרי כל-כך דומות! אפשר לקבוע את הזכות על הארץ על-פי מידת המאמץ - מי שישכנע בעשייה לוהטת יותר הוא זה אשר ינצח. לשם כך צריך להמשיך לכתוש ולכבוש, להפציץ ולחסל, להוציא עוד ועוד מאות מיליארדים על היאחזות והתנחלות ועל הוצאות הביטחון השוטף עליהן, לצמק את מאגר המשאבים המדולדל של החברה, לזרוק ולהשכיח את כל הנחשלים שלנו שמעכבים את המבצע.

אפשר לקבוע את הזכות על הארץ על-פי מידת הכשרון - אבל, כשרון יכול לתעתע, להתחלף מבלי משים עם יוהרה וכוח: הכוח לכער את ההר בשיכונים שמזדקרים הרחק מעבר לבתי הכפר הערבי המשתלבים כל-כך יפה בנוף, הכוח לנצל חולשה של חלשים להפקה של רווחים גבוהים, הכוח לדרדר את החברה כולה אל פי תהום. כידוע, המדדים המודדים פערים כלכליים, חוסר שוויון וחוסר הוגנות חברתיים, שוברים כאן שיאים - אפילו רק בתוך גבולות הקו הירוק - ביחס מקביל, ממש מתמטי, לשגשוגו של מפעל ההתיישבות. עוד שני עקרונות, מקוטבים, עולים על הדעת: שוויון מוחלט בהקצאת המשאבים, או חירות מוחלטת הניתנת לכל צד מן הצדדים לעשות בה ככל העולה על רוחו. העיקרון הראשון אינו עומד במבחן המציאות - טבע האדם הכשיל את מימושו של רעיון הקומוניזם, למשל. העיקרון השני מוביל לכאוס - למלחמת הכול בכול. מתברר שתיאור העקרונות האפשריים לחלוקה צודקת של משאבים אזוריים מוליך למבוי סתום. לא ניתן לבסס הכרעה ביחס להתרחשויות הפוליטיות שבאזור הזה רק על סמך אחד מבין העקרונות שהוצגו.

ג. המצב מסובך
על רקע קשיים אלה במציאת אמת אחת צודקת, בולטת חדשנותו של הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס, שבאה לידי ביטוי עם צאת ספרו על רעיון הצדק (Rawls 1971). רולס מציע לדון בסוגיות חברתיות של צדק ומוסר בכלים פונקציונליים ופרגמטיים, ולבחון את הדברים מנקודת מבט פרוצדורלית. הרעיון המרכזי במשנתו מבוסס על תרגיל מחשבה פשוט: רולס מתאר "מצב ראשוני" (original position) היפותטי שבו נציגים של קבוצת אנשים מתכנסים כדי לגבש עקרונות של אמנה חברתית. התכנסות זאת מתקיימת במתכונת של שוק חופשי כשמטרתו של כל נציג היא להשיג את מירב הרווח הפרטי, בכפוף למגבלה מרכזית - אף אחד מחברי הקבוצה אינו יודע בשעת ההתכנסות מה יהיה מקומו העתידי במדרג החברתי. מגבלה זו - "מסך הבערות" (veil of ignorance) - מאפשרת לנציגים לגבש במשא ומתן נוסחה חברתית הוגנת המקיימת איזון עדין בין עקרונות מגוונים ושונים של צדק. ההנחה של רולס היא שפרוצדורה לגיבושה של אמנה חברתית המבוססת על הוגנות (fairness) תוביל בהכרח להסדר חברתי הוגן, כאשר התכנים והערכים הספציפיים ייכללו בו כנגזרת משנית.

המתכנסים במצב הראשוני אמנם נמצאים מאחורי מסך בערות ביחס למיקומם החברתי העתידי, אך רולס מניח שכולם ניחנו ביכולת חשיבה רציונלית ובהיכרות בסיסית עם טבע האדם. מכיוון שכך, ומכיוון שכל אחד עלול למצוא עצמו במקומו של החלש, ידאגו המתכנסים להימנע מהסדר שמזיק במיוחד לחלשים ויבחרו עקרונות בעלי ערבות הדדית: חירות וחופש פעולה יתאפשרו כל עוד אלה אינם מגבילים את חירותם של אחרים (האם יש מי מאיתנו שיסכים לספוג עביט שופכין כל בוקר על הראש או להיזרק מאדמתו הפרטית?); לכלל האנשים תובטח נגישות שוויונית לעמדות חברתיות כדי שיוכלו לפתח ולמצות את כשרונם ויכולתם (האם מובטחת זכותו של כל תושב בארץ לנסות להיבחר לכנסת או לראשות הממשלה? באופן פרדוקסלי, דווקא סירובם של המתנחלים לצאת מהשטח דוחף ודוחק לייסוד מדינה דו-לאומית כפתרון החברתי היחיד ההוגן); במקרה שמתקיימים הבדלים בין המשתייכים השונים - בכשרונם הטבעי, ביכולתם הכלכלית, במוצאם המעמדי או הדתי - תינתן הזכות לחזקים ליהנות מיתרונם, אך במקביל תידרש מהם אחריות וערבות ביחס לחסרי המזל ולחלשים (ומה קורה בארץ בהקשר הזה?).

אכן המקום שלנו מקולקל, המצב לא טוב, וכמובן אין צורך בהמשגותיו של רולס כדי לדעת זאת. אך עדיין, תרגיל המחשבה ההיפותטי שהציע - לדמיין התחלפות של תפקידים דווקא עם חסרי המזל - יכול להיות מועיל. הוא מאפשר לשקף ולבחון באופן אובייקטיבי יותר מצבים חברתיים מחוץ למלכודת הערכים היחסיים והסותרים - להראות כיוון אוניברסלי של תיקון קונקרטי וארצי.

לאורך כתיבתה של הסדרה השתדלתי להציג את ההתרחשויות השונות שבחיים כתמונה התפתחותית, כתנועה מתמדת אפשרית של שינוי לטובה. גם הפעם הייתי רוצה לרתום את הדברים אל מחשבה אופטימית: מה עושים כאשר הסירחון החברתי עולה עד השמים? אני משוכנע שיש לכך תשובה ברורה - הגיע הזמן לקום מהכורסה.


         

תמונה מוגדלת