הדפסה ידידותית | הוצאת קרן | סיפורת | המים שאנו ישנות בהם

המים שאנו ישנות בהםתמונה מוגדלת

המים שאנו ישנות בהם
מאת: רביאה אדל
תרגום מגרמנית: גיא כספי
עיצוב עטיפה: טליה בר

Das Wasser, In Dem Wir Schlafen
Rabea Edel

שנת הוצאה: 2009
138 עמודים, כריכה רכה
פורמט: 13.5x21 ס"מ
מחיר קטלוגי: 69 ש"ח
מסת"ב: 978-965-7158-27-2
דאנאקוד: 526-27


על הספר | פרק ראשון 

אחותי נהרתה במגרש חניה בשולי הכביש המהיר, בין שני שדות חיטה שנקצרו למחצה, תחת כבלי מתח גבוה עמוסים בציפורים. מעצור היד התחכך בגבה של אמא והשאיר סימן אדום שזהר מבעד לחולצתה הלבנה, ובמשך שבוע, כל ערב לפני השינה, הרשו לי למרוח עליו משחה לצינון, וכשאבא גמר - מהר מדי ובעיניים פקוחות - השתחרר מעצור היד והמכונית הידרדרה מטרים אחדים לעבר התעלה, ועל-יד פחי האשפה התנגש מכסה המנוע רכות בגזע עץ שברבות השנים נטה על צידו מחמת הרוחות, ורכן לעברי כפוף וחסר כל חן ובלם את התקדמות המכונית. נשמע חיכוך פח בעץ, המכונית נעצרה, ואבא עצם את העיניים.

לפני כן סגרה אמי את כל החלונות והושיבה אותי בצל העצים. ריח מתקתק עלה מפחי האשפה. אופנוע פנה ונכנס אל מגרש החניה. הנהג הגביה את מגן הרוח של הקסדה, נשאר לשבת על האופנוע והתבונן בכפות ידיה של אמא שהיו צמודות לשמשה מצידה הפנימי, בשערה הבהיר ובצמה הארוכה שנלכדה בדלת המכונית.

"נלכדה," חוזר גרֶגוֹר על דברי ומחייך.

"כן, נלכדה," אני אומרת ולא משפילה את עיני מול מבטו. אנחנו יושבים במרפסת הגינה, גרגור כבר החליף את בגדיו הרטובים. כשהגענו היו כל החלונות סגורים וחתומים בסרט הדבקה, אבל עכשיו הם פתוחים לרווחה, וכך גם הדלתות, חוץ מדלת אחת בקומה העליונה, ובזמן שאני מספרת על הקיץ ההוא, הקיץ שבו התחיל הסיפור של לינה ושלי, בחודש של זבובי הבִּיצה שעלו מהאגם וכיסו את הכפר ואחר-כך את העיר כולה, קם גרגור על רגליו וחג על המרפסת כמו חיה רעבה.

"שב," אני אומרת, "בבקשה."

גרגור מחליק בגבו על קיר הבית לצידי, צונח על רצפת העץ ומניד בראשו. אני מושיטה לעברו את כף רגלי היחפה, הדם הולם בתוכה.

"מה זה, לעזאזל?"

"בדיוק דרכתי על שבב עץ," אני אומרת.

גרגור לוקח את כף רגלי בידו - "אתה צריך למצוץ אותו החוצה, ככה, תסתכל," אני אומרת ומצמידה את שפתי לכרית כף ידי - והוא מצמיד את פיו לכרית כף רגלי השמאלית, ואז אני נזכרת שהמדחום במטבח הורה שלושים ושתיים מעלות כבר מוקדם בבוקר, כשיצאנו לדרך, ואבא נקש עליו בפרק אצבעו במבט תוהה וחיכה שעמוד הכספית יצנח; המחשבה הזאת כל-כך לא צפויה, כל-כך חסרת הקשר ורחוקה מאיתנו שיושבים כאן במרפסת הגינה בבית הורי. מחשבה לא צפויה משום שאנחנו לא יודעים מה אנחנו מחפשים כאן, מה צריך לעשות ומה לא צריך לעשות, ולמה דווקא גרגור ואני, למה דווקא שנינו נותרנו.

* * *

הבתים שקעו במרבד חוּם שרטט מתנועת החרקים. הם עלו מן האצות באגם שמעבר לחלקות הגינה הקטנות, התקבצו על שמשות החלונות ועל שלטי פרסומת, כיסו את כיפות הזכוכית של פנסי הרחוב ואת המדרכות, ובתוך זמן קצר בלעת את החרקים שעפו לך לתוך הפה והנחיריים, העיניים דמעו מרוב שפשופים ומרוב נסיונות לסלק מתוכן קרעי כנפיים וחלקיקי כיטין, ואבא הפעיל את המגבים, עד שמרוב פסים של חרקים שנמרחו על השמשה לא היה אפשר לראות את הכביש, והוא אותת ופנה אל מגרש החניה. השכנים שלנו טאטאו את שבילי הבתים ואת המרפסות כמה פעמים ביום, וכל בוקר ניקו את החלונות כדי להיטיב לראות מה המצב בגינות האחרות, אבל הנֶגע לא פסק, ולאחר שלושה שבועות גם הם, כמו אבא, טאטאו רק פגרי זבובים ומילאו בהם את פחי האשפה.

הייתי חייבת להשתין. אמא החזיקה אותי מעל השדה, צמתה היטלטלה מעל כתפה והכתה בפני. היא הושיבה אותי בצל העצים, כרעה גם היא בדשא, שבה ומשכה את תחתוניה ושמטה בחזרה את החצאית על ברכיה הלבנות.

"חכי כאן, טוב?" אמרה, וסילקה כמה זבובים משערי. אחר-כך ניגשה אל המכונית, הביטה ימינה ושמאלה, הפשילה את חצאיתה, התיישבה על המושב האחורי וטרקה את הדלת.

ככה התחיל הסיפור שלנו. של לינה ושלי. ביולי, בחודש של זבובי הביצה, בין העצים שנטו על צידם מחמת הרוחות ובין עמודי החשמל והציפורים על הכבלים המתנודדים, מעבר לכביש חרש טרקטור תלמים באדמה היבשה, והרעש היחיד הזכור לי מהרגע הזה הוא חריקת החיכוך של הפח בעץ. ראיתי את העיגולים שנוצרו על שמשת החלון מהבל נשימותיה של אמא, את עיניה המזוגגות שהביטו מעבר לראשי אל נקודה רחוקה כלשהי בשדה שמאחורי, אבל חוץ מאותה חריקה שנשמעה כשהמכונית התגלגלה והתנגשה בעץ משמאלי, לא שמעתי דבר בזמן ששפשפתי את עיני כדי לסלק מהן את הזבובים.

* * *

כעבור שישה חודשים וחצי, בשעת בין ערביים, קָרַן אור השמש כאלומה בהירה ורחבה ששיוותה איכות דומה לכל מה שזרחה עליו, האיר את הגינה, את המרובע הגדול ובו החול שאבא הביא מאתר בנייה סמוך, את הנדנדה שבמרכזו, את המרפסת, והסתנן אל חדר השינה של הורי, שם שכבה אִמי זה שעות, ייבבה חרישית ונשמה נשימות עמוקות להפיג את הכאב.

השמש לא חיממה, זה היה בתחילת פברואר. ישבתי על הנדנדה, עצמתי בחוזקה את עיני ונענעתי ברגלי.

* * *

בבוקר עוד עמדנו יחד על-יד הגדר, אמא לפתה בכף ידה את קורת העץ, בין אצבעותיה נשרו מן הגדר פיסות צבע לבנות וארוכות, ושיחקנו "אני רואה משהו בצבע..." אבל עיניה של אמא היו מימיות ואדומות בזוויותיהן; היא הייתה חסרת מנוחה ועייפה, ולא הצליחה לגלות מהם החפצים שנקבתי בצבעם. היא שאפה כמה שאיפות עמוקות. בתוך בטנה בעטה לינה לכל הכיוונים, ואמא לקחה את ידי בידה והצמידה אותה אל הקימור הקטן מתחת לשדיה.

"אני לא מרגישה שם כלום," אמרתי, משכתי את ידי ופניתי אל קן הציפורים הנטוש שמצאתי מוקדם בבוקר בקיר הקיסוס שלנו, מקוריהם של הגוזלים היו פעורים לרווחה, אבל שום שחרור לא נראה בסביבה.

"אדום וצהוב?" אמרה אמי והנידה בראשה.

"כן, זה קל מאוד," אמרתי, "תתאמצי!"

"אני לא יודעת, חמודה," נשקה לי על מצחי, "את ניצחת, אוקיי?"

בקן הצמידו הגוזלים הרכים את ראשיהם זה לזה ושרבבו את לשונם האדומה, המחודדת. אמא נשפה נשיפה שהשמיעה שריקה ארוכה, ואבא הכניס אותנו הביתה אחרי שניצחתי עשר פעמים בלי להתאמץ.

התיישבנו סביב שולחן המטבח, אבא הכין תה, הגיש לי עוגה, קירב את כיסאו אל אמא והחזיק את בטנה בשתי ידיו כמבקש לקחת אותה לעצמו. אמא צחקה וליטפה את שערו כדרך שמלטפים ילד. ואילו אני פוררתי את בסיס העוגה במזלג, אספתי את הפירורים לערימה קטנה וספרתי את קולות הפצפוץ שעלו מן ההסקה כדי שלא לשמוע את אנחת הכאב הכבושה של אמא. אמא קמה ממושבה, הכיסא נפל, היא חגה סביב שולחן המטבח, ידה האחת תומכת בעמוד השדרה, ידה השנייה בראשה הקטן של לינה בתוך בטנה הקמורה אך מעט, וכשראיתי אותה מאחור לא ניכר כלל שהיא נושאת ברחמה את אחותי. אמא זמזמה שיר.

"מארי הקטנה ישבה בגינה ובכתה, בזרועותיה בנה המת, המלח מצא אותה... מההמההמההמההמהה, מממהה, מממהה..."

אבא כיווץ את מצחו. הוא הושיט ידו לעבר אמא, אבל היא חמקה ממנו, הוסיפה לחוג סביבנו וצחקה.

* * *

"אני נושאת את אחותך בבטן," זה מה שאמרה אחרי שהחליטה שאינה יכולה להתעלם עוד מהפסים הכחולים בערכת הבדיקה, לאחר שישבה במשך שעה שלמה בשירותים והחזיקה עוד ועוד כוסות פלסטיק תחת זרם השתן החם שלה והעמידה את התוצאות זו לצד זו על ההסקה כדי לבחון אם בכולן, אבל באמת בכולן, נראה אותו פס כחול כהה. לשאת בבטן - זה נשמע משימה, כמו להעביר דבר-מה ממקום אחד למקום אחר.

"את לא שמחה?" שאל פעם אבא חרישית, זרועותיו כרוכות סביב מותניה של אמא. הוא התכופף, ואמא הסבה את ראשה, והנשיקה שלו החטיאה את לחיה.

"כן, ברור," השיבה אמא, "ואני אשמח ותהיה לי הקלה כשכל זה ייגמר."

אבא צחק והסיר את זרועותיו.

"ברור שזאת תהיה בת, אלא מה?" הוסיפה אמא בתשובה למבטו של אבא והחזירה לו מבט רציני ומתריס במקצת.

שלושה שבועות אִמי שתקה, לא התרחצה, לא אכלה, שתתה ליטרים על גבי ליטרים של תה קמומיל שאבא הביא אל מיטתה. הטלוויזיה פעלה בלי קול, ואמא ישנה מולה או קראה את ספריה הישנים ואחר-כך את ספרי הילדים שלי, דפדפה בלי אבחנה בכל מיני מגזינים, גזרה מהם מתכונים ועצות בענייני אופנה ואז השליכה אותם באדישות לצד המיטה, ומדי פעם בפעם השכיב אותי אבא על השמיכה לצידה, ונרדמתי על-ידה.

אבא לקח חופשה מהעבודה. את הלילות עשה על הספה הנפתחת בסלון, ובימים קילף את הטפטים מהקירות, טייח וסייד, שייף את רצפת העץ וציפה אותה בלכה, עד שהייתה חלקה ומבריקה.

כשהיה ניגש אל מיטתה של אמא, הייתי מזדחלת אל חיקו, ואמא הייתה מושכת את השמיכה עד הסנטר.

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" שאל, ואמא הנהנה.

"טוב," אמר והתחיל לצבוע את קירות חדר הילדים שלי בצהוב בהיר, ומכיוון שהשתמש בנוזל דילול רב מדי והצבע צרב בעיניים ובאף, נשארתי במיטה הגדולה והצטנפתי לי על-יד אמא בצד של אבא. הנחתי את ראשי על בטנה וחשתי שלינה מנסה לתפוס את ראשי מבפנים. עצרתי את נשימתי וחיכיתי שבטנה של אמא או ראשה של לינה ייתנו את האות להכניס אוויר, באופן לא רצוני ומרגיע, ודימיתי שאני נושמת בקצב אחד עם אמי ועם אחותי, עד שאמא דחקה אותי ממנה, התהפכה על צידה והתחילה לנחור נחירות חרישיות.

כעבור שלושה שבועות חלפה המהומה.

אמא קמה ממיטתה, נכנסה למקלחת, פתחה את הברז, יצאה כעבור חצי שעה, מחייכת, להט אדום בעורה, עטופה במגבת גדולה, ואבא השכיב אותי בחדר הצהוב הבוהק, פתח את החלון, סגר את הדלת, והם שוב חזרו לשכב זה עם זה, בשתיקה ובתאווה ובלי ציפיות, ולינה התהפכה בבטנה של אמא, כה חזק התהפכה עד שאמא פלטה צעקה חרישית.

* * *

גרגור מסיר את פיו מכף רגלי, יורק על רצפת המרפסת לצידו, מביט בי ואוחז בחוזקה בקרסולי.

"מאיפה את יודעת את זה?" הוא אומר.

"זה מה שהיא סיפרה לי," אני אומרת.

גרגור מפנה את ראשו. יורד גשם, מעטה דק נפרש על הגינה ועל היער שמעבר לגדר. מבעד לעצים אפשר לראות את האגם, פיסות כחולות-אפורות המתערפלות כשמנסים למקד בהן את המבט.

"להביא לך פלסטר?" הוא שואל.

"לא," אני אומרת, "אני רוצה שתישאר לשבת כאן ותקשיב לי."

"לא עדיף ש...?" הוא מתחיל לשאול, ואני מנידה בראשי.

גרגור מהדק את אחיזתו סביב קרסולי.

"תעזוב את הרגל שלי," אני אומרת.

הוא מהדק את אצבעותיו ומביט בי.

"גרגור."

"כן?"

"מה אתה עושה?"

"תמשיכי לספר," הוא אומר ומחייך ברכּוּת; החיוך שגורם לי למעוד בלשוני.

* * *

שישה חודשים לאחר מכן ישבנו במטבח. אבא הדליק את הרדיו, אחז בזרועה של אמא ודחף אותה במעלה המדרגות.

ישבתי על הנדנדה בחצר ונענעתי את רגלי לקצב היבבות של אמא וניסיתי להתרכז באחותי. לנגד עיני ראיתי את גור החתולים שהשכן הטביע אתמול במכל לאגירת מי גשמים, את פרוותו הדביקה, וריח מתקתק של שתן חתולים עלה באפי. מאז הבוקר היה המכל מכוסה במכסה עץ עגול ובו פתח למרזב הגשם. בעזרת חיכוך רגלי בחול עצרתי את הנדנדה, נשכתי את לֶחְיִי והעליתי בדמיוני את גור החתולים השוכב על הקרקעית בין טחב ורקבובית ירוקים, עיניו עצומות, נושם מים.

אבא רכן מן החלון בקומה הראשונה ונופף בידו. השמש שקעה מאחורי היער, ובאור הדמדומים לא זיהיתי את פניו מיד. רצתי אל הבית דרך ערוגת הפרחים ודרך המרפסת, כשעברתי על פני הקן פשטתי את הז'קט וכיסיתי אותו, כדי שהציפורים לא יקפאו מקור.

חבטתי נעל בנעל לסלק מהן את הבוץ ורצתי במעלה המדרגות, בבית שררה דממה ושמעתי את חריקת המדרגות, בחדר השינה שב אבא וסגר את החלון ומשך עליו את הווילון, עיגול האור שקרן ממנורת הלילה הטיל צללים על תקרת החדר. אמא הביטה בי בעיניים חסרות מבע. בין שדיה שכבה אחותי, עטופה במגבת דקה וברדיד אלומיניום, עיניה היו עצומות והיא נשמה דרך פיה הפתוח. אמא לא זעה. נשארתי לעמוד בפתח, אבל אבא צחק ונתן לי דחיפה קלה בגבי, ואני מעדתי אל המיטה בדיוק ברגע שלינה פקחה את עיניה והביטה בי במבט צהבהב.

זאת התמונה הראשונה שיש לי מלינה. האישונים הצהובים, שרק עם חלוף הזמן הלכו וכהו, ופלומת השיער האדומה על ראשה, על כתפיה ועל זרועותיה, שחיממה אותה במשך חודשיים. כשנשרה הפלומה נגלה מתחת לה עור לבן וחלק וורידים שהשתקפו דרכו, כמו עורה של אִמֵנו.

הייתי נעמדת אז בקביעות סמוך לעריסתה, מצמידה עט לעורה, ועוברת על השבילים וההתפצלויות שבזרועותיה ובראשה. קצה העט לחץ על קפלי גופה השמנמן, היא לא זעה ורק עיוותה את פיה.

שבוע לאחר לידתה של לינה עמדה אמא בפעם הראשונה בחלון ובהתה אל הגינה, בלי ניע, כל היום. מעל קן הציפורים זמזמו זבובים. השחרור ישב מנגד על ענף בעמדת תצפית. מנקודת המבט הזאת, הייתה זו אשמתה של לינה.

         

תמונה מוגדלת