הדפסה ידידותית | הוצאת קרן | סיפורת | חדר הביליארד

חדר הביליארדתמונה מוגדלת

חדר הביליארד
מאת: מארק בול
מגרמנית: נועם אורדן ודפנה עמית
עיצוב העטיפה: טליה בר

Das Billardzimmer
Marc Buhl

שנת הוצאה: 2009
253 עמודים, כריכה רכה
פורמט: 13.5x21 ס"מ
מחיר קטלוגי: 84 ש"ח
מסת"ב: 978-965-7158-28-9
דאנאקוד: 526-28


על הספר | פרק ראשון 

קונסטנץ, אמרה האישה. אני זוכרת. למען האמת, סתם תחנת מעבר, סתם עיר באמצע הדרך, כמעט אין צורך להזכיר אותה. מין מקום שעוברים דרכו, או כך תכננו לפחות. אך לא כך התנהלו הדברים, אחרת לא הייתי זוכרת אפילו את השם עצמו.

המעברים, כמו התאים, היו מלאים לחלוטין, כך שנאלצנו לנסוע בעמידה בשלוש השעות האחרונות, לחוצים צמוד-צמוד זה אל זה, מתגוננים מפני גופם המיוזע של האחרים. כשנעצרה הרכבת לבסוף, מעדנו, הלמוט ואני, על הרציף, והוא נשאר בחוץ על-מנת ליהנות מהאוויר הצח, אך אני משכתי אותו בחזרה פנימה. רציפים משכו אליהם בעלי מדים, לא יכולנו להישאר כאן, נאלצנו להיסחף עם האחרים ונחתנו בכיכר מול תחנת הרכבת. עוד תשעים דקות המתנה לפני שהרכבת תצא לכיוון ציריך, רק עוד תשעים דקות של גרמניה, אף לא ששת אלפים שניות נוספות ברייך בן אלף השנים.

השמש זרחה. היה זה אחד הימים החמים האחרונים בשנה, ושאבנו הנאה מקרני השמש ומכיסאות העץ הפזורים באוויר הפתוח. שתיתי תה, והמלצר הביא לנו פרלינים. רציתי לשמור אותם לאחר-כך, אבל הם החלו נמסים ונאלצתי לאכול אותם מיד.

פרלינים במילוי קוניאק, סתיו 1941: זאת הייתה קונסטנץ. המלחמה התפשטה בכל אירופה, נגסה בגבולות המרוחקים ביותר, ורק כאן סירבה לבקר, מתביישת לעבור לשווייץ או שמא סתם מתוך רצון להשתעשע: שריד שלום נאחז בגדר הגבול.

הלמוט נשען לפנים וקטף בזהירות חוט קטנטן צהוב מחולצתי. הוא תלה אותו רגע קט כנגד אור השמש, פלבל בעיניו, גלגל את החוט לכדי כדור קטן ונשף אותו לכל רוח.

צחקתי בעל כורחי. תמיד גרם לי לצחוק. מאז שאני מכירה אותו עשה את זה, אם כי העיתוי לא היה מוצלח כרגע.

עוד שישים דקות.

רציתי לצאת כבר. מוטב לא להישאר יותר מדי זמן בנקודה אחת. בטוח יותר להסתובב קצת בעיר. הלמוט הוציא את הארנק מהתיק באצבעותיו הארוכות ושילם. עם ידיים כאלה יכול היה לצאת ממנו גנב, ואולי זה היה לטובה, אבל הוא לא נהיה גנב אלא פסנתרן, אף-על-פי שהקונצרט האחרון שלו היה כבר מזמן, אז, בסלון של ההירשברגרים, וכל שנותר מהקונצרט היה זיכרון של שופן ובטהובן.

חוט צהוב קטנטן נישא ברוח.

עוד חמישים דקות.

לפתע חיבר המלצר רמקול שהיה תלוי תחת אחת השמשיות הצהובות. תרועת חצוצרות צווחנית נשמעה ובישרה על המשדרים המיוחדים של הפיקוד העליון. הלמוּת התופים גברה והפכה מאיימת יותר ויותר, ומתוך הרעש נשמעה המנגינה של משמר הריין.

נעמדנו מיד. למרבה המזל כבר שילמנו. המלצרים לא היו רשאים לשרת בעת המשדרים, והלקוחות היו חייבים להחריש. המִכפלת הפנימית שבתוכה נשאתי את מטילי הזהב הכבידה עלי, אותו זהב שאמור היה לאפשר לנו לפסוע לעבר העתיד, לחופש, כמו שני לוליינים ההולכים על חוט זהב ללא רשת ביטחון.

ממפקדת הפיהרר. חמישה בספטמבר 1941. הפיקוד העליון מודיע כי בלילה... קולו של הקריין הצטלצל באוויר ורדף אותנו, עד שעברנו על פני באֵר ופנינו שמאלה לסמטה צרה. חתכנו דרך העיר בחזרה לתחנת הרכבת, אני צמודה-צמודה להלמוט. לחייך לאט, ללכת לאט. לא להתבלט. להיות מאושרים כמו זוג בירח דבש.

עוד ארבעים דקות ויוצאים לדרך.

איש משטרת הגבולות השווייצי התבונן ארוכות בדרכונים שלנו וזרק מבט חטוף בהזמנה שקיבלנו מהקהילה היהודית של בולוניה. אין כניסה לשווייץ בלי הזמנה, רחשו השמועות בקלן. לא היה קל להשיג את ההזמנה הזאת.

בעל כורחי צחקתי ממבטאו של השוטר, שכן הייתה זו הפעם הראשונה ששמעתי גרמנית-שווייצית. שפה מצחיקה בעלת טון עליז מאוד, דרומי מאוד, שתאמה היטב את משקפי הניקל של השוטר ואת הקמטים הזעירים והממזריים סביב עיניו. רק כשהסתכלתי בפניו של הלמוט הבנתי שמשהו אינו כשורה. עם ההזמנה הזאת אין לי שום אפשרות להכניס אתכם, אמר השוטר בגרמנית המשונה שלו.

לא להיכנס, אמרתי, רק לעבור דרך. לבולוניה. איטליה.

זה מה שכולם אומרים. אם באמת הייתם רוצים לנסוע לבולוניה, הייתם נוסעים דרך מעבר בּרֶנֶר. מצטער, אבל אין שום אפשרות.

אישה כחושה שעמדה מאחורינו התחילה להתלונן, היא הלכה ואיבדה את סבלנותה.

בבקשה, פניתי לשוטר. בוא נדבר רגע בפרטיות.

הוא היסס, אבל אז קרא לאחד מעמיתיו, הנהן לעברי והוביל אותי לחדר עמוס מסמכים, בלי כיסא או שולחן.

ועכשיו מה? שאל, ואני פשפשתי בחצאית שלי.

תשכחי מזה, אמר בעצבנות, יש לי משפחה, ופנה ממני, אבל אני הוצאתי את המטיל הראשון מהמכפלת וזרקתי אותו לכיוונו, והוא היה חייב לתפוס אותו, אחרת היה נופל על הרצפה.

החתיכה הייתה באורך עשרה סנטימטרים ובעובי מחצית העיפרון.

הוא הסתכל בזהב במבט עגמומי.

גברתי הצעירה, אמר, אני מעריך את הניסיון, אבל כאן זה שווייץ. באמת אין לנו אפשרות להכניס אתכם. אתם חייבים לחזור לגרמניה, אלה הנהלים, לצערי. באופן אישי אין לי שום התנגדות שתעברו כאן, אבל למרבה הצער החוקים אוסרים על זה.

ראיתי את ידיו רועדות בשעה שהחזיר לי את מטיל הזהב.

שוב כאן? הפטיר קצין הביטחון, זה לא עבד?

לא היה לי ברור אם נימת דבריו אמפתית או אירונית.

הוא דפדף לאט בדרכונים.

עוד עשרה ימים, הזהיר אותנו, אחר-כך אתם חייבים לשאת את הטלאי.

הלכנו. עדיין היה לנו סיכוי בתחנות הגבול האחרות שהיו מצויות בין מטעים של עצי פרי, משקיפות באידיליה על הריין שנבע כאן מאגם קונסטנץ.

אם שום דבר לא יצליח ואכנס למים, כמה זמן ייקח לנהר להביא אותי הביתה, לקלן? שאלתי את הלמוט.

הוא אחז בידי.

אם תמותי תגיעי הביתה תכף ומיד, בלי קשר להתנהגות הנהר, אמר חרישית. אבל אין צורך לחשוב על מוות, יש עוד אפשרויות רבות לחצות את הגבול.

הוא רצה לחזק את רוחי, אבל קבר את פניו בשערי בשעה שאמר זאת, כאילו לא רצה לראות כלום, והיה לי ברור שגם הוא אינו מאמין בדבריו, שהוא נחרד מכך שחוסר התקווה שלו אף רב משלי, ויתרה מזאת, נחרד מכך שהוא מסתיר זאת ממני.

לא כל שוטרי הגבול שפגשנו בימים הבאים היו בעלי משפחות, לא כולם דחו את הזהב בשאט נפש, אבל אף אחד מהם לא התיר לנו לעבור לצד השני של המחסום.

באחת-עשרה בלילה הגענו לכיכר במרכז קונסטנץ.

נצמדתי להלמוט, אבל לא מתוך אהבה, כמו בבוקר, אלא מתוך שהרגשתי שאיני יכולה לעשות צעד אחד נוסף. עתה כבר לא היינו זוג בירח דבש, אלא ספינה שעלתה על שרטון ונוסעיה יכולים לכל היותר לנסות לבנות לעצמם רפסודת הצלה מקרש תועה ולקוות שתישא אותם בכיוון הנכון, אף-על-פי שאין דרך לנווט אותה. עם כל צעד שעשיתי נחבט התיק ברגלי. בינתיים סגרו את שירות שמירת החפצים, כך שהיינו חייבים לשאת את החפצים אתנו.

הלמוט רצה ללכת למים, והלכנו כמה צעדים לעבר האגם. היה קר מדי לשבת בחוץ, וחוץ מזה נאסר עלינו לשבת על הספסלים. עלינו ועל הכלבים.

מעולם לא ראיתי כלב יושב על ספסל, העיר הלמוט והתיישב.

שני צללים, צללים במדים, נעו באפלה, ואני החלקתי לחיקו של הלמוט ונישקתי אותו. בעלי המדים התקרבו, נעמדו לפנינו לרגע קט בחוסר החלטיות, ואז המשיכו אט-אט הלאה לאורך הגדה.

הנשיקה הארוכה בחיי נזקפת לזכות האס-אס. זה מגוחך, הפטיר הלמוט, כשהחלקתי מחיקו. עכשיו אני רוצה אחת מתוך אהבה, ושתהיה לפחות כפולה.

לי לא התחשק מתוך אהבה.

בינתיים הפכנו לפליטים, והיה ברור שהם זיהו את זה. אולי, לרגע, ריחמו עלינו. אולי היו שקועים בשיחה ולא רצו שיפריעו להם. אולי הם מתקשרים ברגע זה למפקדה ומדווחים עלינו.

היינו חייבים לזוז, לא להישאר במקום אחד, מבלי לדעת לאן. משכתי את הלמוט וכפיתי עליו ללכת הלאה.

ידית העור של התיק נקרעה. קשרנו אותה בחוט ברזל. החוט הלך וחתך בכפות ידי. העברתי את התיק מיד ליד כל כמה צעדים, מימין לשמאל וחזרה. הלמוט צעד כמה צעדים לפני ולא הבחין בכך. עד מהרה נוצרו חתכים והתחלתי לדמם. מצעד למשנהו נעשה התיק כבד יותר. רק המכפלת נעשתה קלה היום.

לבסוף מצאנו פונדק דרכים שנבנה מעל מסבאה. בעלת האכסניה הסתכלה עלינו כאילו היינו מכשפות שיצאו מספר אגדות, אבל בכל זאת לא שאלה יותר מדי לזהותנו. הלמוט תלה את הצעיף שלו על נורת התקרה. החדר היה גדול אך בקושי מהאורווה של הנזל וגרטל.

כמו החדרון שלנו בבית הצהוב, אמר הלמוט.

הבית הצהוב כבר היה שייך לעבר הרחוק, כמעט כמו הנזל וגרטל, והוא היה גדול בהרבה. חוץ מזה היה שם פסנתר, ישן ולא מכוון, אבל טוב דיו לנגן, והלמוט ניגן לי. הרבה גברים מנסים לקנות את לבֵּך במילים, אחרים באמצעות מחוות, חיוך, חוש הומור או כסף. הלמוט חיזר אחרי באמצעות מוזיקה, אבל כאן לא היו פסנתר או תווים, רק לילה נטול שינה.

למחרת התוודענו למשמרת המוקדמת של משטרת הגבולות והתחלנו לפחד. לשוטרים היו פרצופים אחרים, אבל הם השתמשו כמעט באותן מילים. גם הם שמחו להזכיר את הנהלים שאסרו עלינו להיכנס, וגם הם אמרו עד כמה היו שמחים לעזור לנו בתור בני-אדם. באחד המשרדים העורפיים היה תור קצר. נעמדנו מאחור בלי הרבה תקווה. דווקא כאן זה עשוי לעבוד. התקווה נטשה אותנו כבר אתמול, והגענו לכאן רק בגלל שלא רצינו להודות בכך זה בפני זה. שיקרנו זה לזה מתוך אהבה, אבל השקר נשאר, ושקרים נוטים לצמוח בדיוק בשעה ששוכחים אותם.

לפנינו עמד איכר בעל ידיים מיובלות, כובע לבד מונח על ראשו האיתן.

הוא הסתובב כשהלמוט דיבר על העפרונים, איך הם עפים למעלה ואז נופלים מהשמים, כאילו מישהו ירה בהם.

אתם לא מכאן, קבע האיכר, מדבר בניב שבקושי יכולתי להבין.

לא, למרבה הצער לא, אמרתי. מאוד יפה כאן, האגם, ההרים. אתה יכול להחשיב את עצמך בר-מזל.

אני לא מחשיב את עצמי בכלל, השיב האיכר. מה יש לכם מעבר לגבול? זה דחוף?
תלוי. למה אתה שואל? זה לוקח הרבה זמן כאן?
לחלק מהאנשים - כן, אמר האיכר והצביע לעבר תחנת הגבול.
הגסטפו כאן, אמר. במקומכם הייתי מחפש מקום מעבר אחר.
אנחנו כאן בחופשה, אמרתי.
האיכר גירד בראשו והתבונן בי.

אם אותי את לא מצליחה לשכנע, איך את רוצה לשכנע אותם? שאל ופנה ללכת, כך שהלמוט ואני נוכל להיעלם בלי שאף אחד ישים לב, לאט, כמו מכרים ותיקים שחייבים להמשיך הלאה לאחר שיחה קצרה.

חזרנו העירה. אתמול בבוקר עדיין היינו זוג תיירים, בערב ספינה מנופצת, ועכשיו שוב כחיות: מבט רדוף, הסכנה בעורפנו בדמותם של לובשי מדים, אישה רכלנית בשוק או חבורות הנוער ההיטלראי בדרך למגרש הספורט. היינו חופשיים באמת, כמו ציפורים שאין איסור לצוד אותן, ושמתי לב שאנחנו לא לבד. היו שם רבים שניסו, כמונו, לחצות את הגבול. רבים שנלחצו זה לזה בכל פעם שמישהו קרא בהתלהבות הייל היטלר. רבים שחמקו מעבר לפינה כשצצו מעילי העור השחורים. רבים שפסעו לאורך הרחובות, אוחזים באותה מזוודה, אף פעם אין לדעת איזו הזדמנות תיקרה בדרכך, גם אם לא קיווית לה. צבא הלא-נראים, שרק הם יכולים לראות זה את זה. הרחוב היה מלא בלחישותיהם, בחלומותיהם, בכספם. בלי שרצינו בכך הפכנו להיות חלק מהם, שוחים בזרם שהפך חזק מכדי לפנות נגדו.

בצהרי יום שישי לחששו על שוטר בתחנת הגבול אֵמיסהוֹפֵר שאפשר לשחד אותו, והלא-נראים החלו לרחוש, זחלו מהחורים, בכיסם מזומן שווה ערך לשכר חיים שלמים, חייהם שלהם, אך בכך לא היה די, או שלא היה זה השוטר הנכון.

אחר-צהריים אחד, בשעה שירד ערפל סמיך שכמוהו לא ראיתי מעודי, אמרו: לכו לַמרינה. שם יש עם מי לדבר. על בטוח. יקר, אבל בטוח. כאילו במקרה הופענו על המזח, מעילינו כבדים מאדי הערפל. יחידים, בזוגות, בקבוצות קטנות. התעלמנו מהאחרים. אולי אין די מקום לכולם. עדיף לא להתוודע אחד לשני. כל אדם נוסף הוא בגדר נטל.

פעם אחרת סיפרו על מפקח פלילי בשם אלפונס לַנץ. הוא יודע איך לעזור. אך ראשית צריך להיכנס לכלא, כך שיוכל לשים עליך את ידיו. סיפרו על קבוצה של חמישה ברלינאים שפתחו בקטטה, נעצרו, ועכשיו הם בפלשתינה. אבל מבחינתנו זה לא בא בחשבון, כי בכלא היו מפרידים בינינו.

אף-על-פי ששמרנו על מרחק מהלא-נראים האחרים, עד מהרה ידענו מיהם. רובם היו יהודים, כולם מבוגרים מאתנו. הצעירים ברחו בזמן, וייסרתי את עצמי על כך שמנעתי מהלמוט להגר בזמן, כשעוד אפשר היה לעשות זאת. רק אישה אחת הייתה בגילי. אפילו הכרתי אותה בבית-הספר בקֶלן, אליו נשלחנו אחרי שלא התירו לנו עוד ללמוד בבתי-ספר גרמניים. קראו לה כריסטינֶה, היא למדה באחת הכיתות המקבילות, וביקרנו פעם או פעמיים יחד עם תלמידות אחרות במפגשי הציוֹנים. לא היה לי מושג מדוע לא היגרה. ראיתי אותה בחדר האחורי של הפונדק שבו המשכנו הלמוט ואני להתגורר.

לפניה ישב גבר, הרים את ידו והכה בלחיה מלמטה למעלה, כאילו ניסה לתחוב דמעה חזרה לתוך העין שלה. חליפתו הייתה אלגנטית מדי למסבאה הדחוסה הזאת והוא לבש אותה כמובן מאליו, מה שגרם לך לשכוח איפה את נמצאת. הוא מילא את כל החדר בנוכחות שלו, ומיד ידעתי שאין הוא פליט.

כריסטינה לא הרימה את מבטה, אף לא בשעה שהכה קלות במצחה. היא לא הסיטה את ראשה, כי אם נשאה את המגע בהתרסה.

הלמוט משך אותי הלאה משם, משום שלא הבין מדוע נשארתי כאן ומדוע הבטתי בשניים, ואני לא יכולתי לומר לו דבר משום שהייתי המומה, לאו דווקא מהסצנה אלא מכוחו של האיש. כריסטינה הסתכלה בו כעת, וגם כעת, כל שיכולתי לראות ממנו היה גבו ועורפו הרחב, ששריריו היו במאבק מתמיד לשאת אותו בכל פעם שהזיז את ראשו.

היא הנהנה קלות ואמרה: בסדר, והמשיכה להנהן, לא אליו כי אם פנימה, לעצמה.

טוב, אמר האיש בקול שמילא את כל החדר. הוא נשמע מרוצה למדי.

לפתע הרימה כריסטינה את ראשה והסתכלה בי. סביר להניח שלא רצתה לזהות אותי, ואני מצדי לא פניתי אליה. האיש הסתובב ובחן אותי בעיניים כהות, כמעט שחורות, מלמעלה למטה. הוא חייך, כמו נמלא חדווה ממראה עיניו. ואז נעשו שפתיו רכות-רכות ומלאות כשפתי אישה, אך בו ברגע נעלם מהן הצבע והוא שאב אותן פנימה, כאילו תפס אותן בקלקלתן.

הלמוט ואני הלכנו לחדרנו. שכבנו זה לצד זה במיטה, זרים זה לזה מפאת החרדה, ושמענו את השניים מאחד החדרים האחרים. יבבותיה השקטות של כריסטינה נשמעו לסירוגין, וזמן רב לאחר מכן גניחות עמוקות וחסרות בושה של סיפוק.

את כריסטינה לא ראיתי עוד, רק הפליטים האחרים נקרו שוב ושוב בדרכנו: הקומוניסט, שעדיין המשיך לדבר על המהפכה, ושני זוגות של עדי יהוה, שאותם ראינו רק זה לצד זה. ואחד אחר היה הומוסקסואל, יהודי וקומוניסט.

ההוא צריך לשלם מחיר משולש, העיר הלמוט, אם ייתנו לו בכלל לעבור את הגבול. אבל אני כבר מזמן לא צחקתי מהבדיחות שלו.

אֵם אחת הסתובבה שם עם בנה, שהסתכל בעולם בטמטום בעיני עגל. אחד אחר לחם בספרד. טרוצקיסט שאך בקושי נמלט מהקליעים של חבורה קומוניסטית אחרת, וכעת צדים אותו בעלי המדים החומים.

פגשנו אותו שוב ושוב, לאחרונה בגשר תחנת הרכבת, שם עקבנו במבטנו אחר הרכבות הנוסעות דרומה. תחת הגשר היה זה כבר אזור שליטה שווייצי. מי שקפץ, מצא את מותו בארץ חופשית.

מחר אני נוסע, אמר זה שלחם בספרד.

לא התייחסתי לדבריו כי תמיד היה מישהו שאמר את זה, אף שהרוב היו עדיין כאן. מאלה שלא ראינו עוד לא היה אפשר לדעת אם הגיעו למחוז חפצם או שמא לאותם מקומות שלגביהם היו רק שמועות. השמועות היו כה מופרכות, שהיו חייבות להיות נכונות, כי אף אדם לא היה מסוגל להמציא אותן.

הֵי את, בואי הנה, אגלה לך סוד, לחש באוזני זה שנלחם בספרד: גֶרוֹ פוֹן נוֹלֶן, פרידריכשטראסה 8. הוא עוזר כשאף אחד אחר לא עוזר.

עוד עצה שמוות בצִדה. עייפתי מעצות.

         

תמונה מוגדלת