הדפסה ידידותית | הוצאת קרן | ספרי נוער | למצוא את סקיי

למצוא את סקייתמונה מוגדלת

"למצוא את סקיי"
כתבה: ג'וס סטרלינג
תרגמה מאנגלית: ברוריה בן ברוך

Finding Sky
Joss Stirling

שנת הוצאה: 2018
גילאים: 11 ומעלה
364 עמודים, כריכה רכה
פורמט: 21x13.5 ס"מ
מחיר קטלוגי: 88 ש"ח
מסת"ב: 978-965-7158-41-8
דאנאקוד: 526-41


על הספר | פרק ראשון 

המכונית נסעה לה והשאירה את הילדה על שפת המדרכה, רועדת מקור בחולצת טריקו דקה ובמכנסיים קצרים. היא התיישבה וכרכה את זרועותיה סביב ברכיה, שׂערה הבלונדיני נסחף פרוע עם הרוח, בהיר כסביון.

תסתמי, פסיכית, או שנחזור וניקח אותך, אמרו לה.

היא לא רצתה שיחזרו וייקחו אותה. היא ידעה זאת בבירור, גם אם לא זכרה מה שמה או איפה היא גרה.

משפחה עברה לידה בדרכה למכונית, ראשה של האמא מכוסה בצעיף ותינוק בזרועותיה, והאבא אוחז בידו של פעוט. הילדה הסתכלה בעשב העייף וספרה את החרציות. איך מרגישים כשמחזיקים אותך ככה בידיים, שאלה את עצמה. כל כך מזמן לא זכתה לחיבוק, עד שקשה היה לה אפילו להסתכל. הילת הזהב שזרחה סביב המשפחה הצטיירה בבירור – זהב, צבע האהבה. היא לא בטחה בצבע הזה, הוא תמיד הביא צרות.

ואז הבחינה בה האישה. הילדה חיבקה בכוח את ברכיה וניסתה להצטמצם עד שאיש לא יראה אותה. אך ללא הועיל. האישה אמרה משהו לבעלה, מסרה לו את התינוק והתקרבה עד שיכלה לכרוע לצד הילדה. "הלכת לאיבוד, חמודה?"

תסתמי או שנחזור וניקח אותך.

הילדה הניעה את ראשה מצד אל צד.

"אמא ואבא נכנסו פנימה?" התכעסה האישה ובצבעיה נמסך גוון אדום של רוגז.

הילדה לא ידעה אם היא אמורה להנהן. אמא ואבא הלכו, אבל זה קרה מזמן. הם לא חזרו לקחת אותה מבית-החולים אלא נשארו בתוך האש, שניהם יחד. היא החליטה שלא לומר דבר. צבעיה של האישה התלקחו לארגמן עמוק. הילדה התכווצה: היא הרגיזה אותה. אם ככה, אז אלה שכרגע נסעו מכאן אמרו את האמת. היא רעה. היא רק עושה רע לכולם. הילדה הניחה את ראשה על ברכיה. אולי, אם תעמיד פנים שאיננה, האישה שוב תרגיש טוב ותסתלק. לפעמים זה עבד.

"מסכנונת קטנה," נאנחה האישה והזדקפה. "ג'מאל, אתה מוכן להיכנס פנימה ולהגיד למנהל שיש פה ילדה שהלכה לאיבוד? אני אשאר איתה."

הילדה שמעה מילות הרגעה שמלמל האיש באוזני הפעוט, ואחר כך צעדים, כשחזרו לכיוון המסעדה.

"אל תדאגי. אני בטוחה שהמשפחה שלך מחפשת אותך." האישה התיישבה לצידה ומחצה את חרציות חמש ושש.

הילדה התחילה לרעוד בפראות ולטלטל את ראשה. היא לא רצתה שיחפשו אותה – לא עכשיו, גם לא אחר כך.

"הכול בסדר. באמת. אני יודעת שנבהלת, אבל תכף תמצאי אותם."

היא ייבבה ואז חסמה את פיה בידה. אסור לי להשמיע קול, אסור לי לעשות עניינים. אני רעה. רעה.

אלא שלא היא הקימה את כל הרעש הזה. זו לא הייתה אשמתה. פתאום היו סביבה המון אנשים. שוטרים במעילים צהובים, כמו אלה שהקיפו את ביתה באותו יום. קולות שדיברו אליה. ששאלו לשמה.

אבל זה היה סוד – ואת התשובה היא שכחה מזמן.

         

תמונה מוגדלת