הדפסה ידידותית | הוצאת קרן | סיפורת | כאוס רגוע

כאוס רגועתמונה מוגדלת

כאוס רגוע
מאת: סאנדרו ורונזי
תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס
בשיתוף הוצאת כתר

Caos Calmo
Sandro Veronesi

שנת הוצאה: 2011
צילום העטיפה: אלברטו נובלי
399 עמודים, כריכה רכה
פורמט: 13.5x21 ס"מ
מחיר קטלוגי: 94 ש"ח
מסת"ב: 978-965-07-1884-8
דאנאקוד: 10-888259


על הספר | פתיחה 

"שָם!" אני אומר.
זה עתה סיימנו לגלוש, אני וקרלו. לגלוש. כמו לפני עשרים שנה. שאלנו גלשנים משני נערים זבי חוטם והסתערנו על הגלים הגבוהים, הארוכים, הנדירים כל-כך בים הטירני שמימיו שטפו את כל חיינו. קרלו, תוקפני ונועז יותר, צעקני, מכוסה בכתובות קעקע, כמו אחד שעבר זמנו, שערו הארוך מתבדר ברוח, והעגיל באוזנו מנצנץ בשמש. אני זהיר, מסוגנן יותר, קפדן ומתון, פחות חשוף, כמו תמיד.

הסגנון הקצבי והידוע לשמצה שלו והמתינות המוכרת שלי, נישאים על שני גלשנים שמתקדמים לאור השמש, ושני העולמות שלנו, המתמודדים זה עם זה כמו בקטטות העלומים המופלאות - מרד לעומת חתרנות - וכשהתעופפו אז כיסאות זה לא היה בצחוק. אני לא אומר שהיינו מחזה מרהיב עין, שהרי הסתפקנו בכך שהצלחנו לא ליפול מן הגלשנים. או מוטב לומר, שהמחזה שהצלחנו להציג לראווה היה של כאלה שפעם היו צעירים, והאמינו לזמן קצר שכוחות מסוימים יכולים באמת לגבור על האחרים. ובפרק הזמן ההוא למדו לעשות הרבה דברים שבמשך החיים התגלו כחסרי תכלית לחלוטין, כמו לתופף על תופי קונגס או לגלגל בין האצבעות מטבע כמו שעשה דייוויד המינגס בסרט Blow Up, או להאט את הדופק כדי להעמיד פנים שמדובר בתסמונת פעימות לב מואטות ולהשתחרר בשל כך מהשירות הצבאי, או לרקוד סְקָה או לגלגל ג'וינט ביד אחת או לירות בחץ וקשת או לעשות מדיטציה או לגלוש בים. שני הנערים זבי החוטם שהיו בחוף לא יכלו להבין, לארה וקלאודיה שבו כבר הביתה, נינה 2004 נסעה מוקדם בבוקר (קרלו מחליף חברה מדי שנה, כך שאני ולארה התחלנו לכנות אותן לפי השנה). איש לא היה שם כדי ליהנות מן המחזה, זה היה מופע שנועד רק לשנינו, אחד מאותם משחקים שהם בעלי משמעות רק כשהם מתרחשים בין שני אחים, משום שקשר בין אחים הוא עדות לחסינות שהחל מרגע מסוים אף אחד אחר אינו מוכן להעניק לך אותה.

"שם!" אני אומר לפתע. אחר-כך השתרענו על החול כדי להתייבש בשמש, שיכורים מעייפות, בעיניים עצומות, הרוח מבדרת את שערות החזה. וכך שכבנו שם בדממה כדי להירגע. לפתע הבחנתי שכדי ליהנות מן השלווה הזאת התעלמנו מדבר-מה שהחל לאותת על קיומו בדחיפוּת קולנית: צעקות. התרוממתי והתיישבתי, וקרלו התיישב אף הוא.

"שם!" אני אומר לפתע ומצביע על קבוצת אנשים נסערת מאוד, במרחק של מאה מטר בכיוון הרוח.

אנחנו קמים באחת, השרירים שלנו עדיין חמים מן הרכיבה הארוכה על הגלים, ופונים בריצה לעבר ההמון. אנחנו משאירים מאחורינו את הטלפונים הניידים, המשקפיים, הכסף, הכול: ולפתע לא קיים בעולם דבר מלבד קבוצת האנשים הזאת והצעקות האלה.

הזמן לאחר מכן הוא מעין רצף טלפתי מהיר כברק, והתחושה היחידה שלי היא שאני כגוף אחד עם אחי: השאלות מה אירע, הזקן השרוע באפיסת כוחות על קו המים, האיש בעל השיער הבלונדי שמנסה להחיות אותו, הייאוש של שני הילדים הקטנים שצועקים "אמא!", הפנים האבודות של האנשים שמצביעים לעבר הים, שני הראשים הקטנים האובדים בתוך הגלים, ואיש אינו מגיב למתרחש. בקיבעון התזזיתי הזה ננעץ המבט התכול של קרלו, מבט עז, טעון באנרגיה קינטית מופלאה: המבט הזה אומר שבשל סיבה שלא ניתן לערער עליה, מוטל עלינו להציל את שני האומללים הללו, ולמעשה כאילו כבר עשינו את זה. כן, כאילו הכול כבר הסתיים, ואנחנו, שני האחים, היינו לגיבורים של האספסוף האלמוני הזה משום שאנחנו יצירי ים מופלאים, אנחנו טריטונים, וכדי להציל חיי אדם ביכולתנו לאלף את הגלים באותה טבעיות שבה עשינו זאת עם הגלשנים, ומסביבנו אין אנשים אחרים שיכולים לעשות את זה.

אנחנו נכנסים למים בריצה וגוררים את עצמנו עד למקום שבו הגלים הראשונים נשברים. שם אנחנו נתקלים באיש מוזר, שזוף ואדום שיער, שמנסה להשליך קדימה חבל קצר מאוד, בשעה שהאנשים שאותם צריך להציל מרוחקים לפחות שלושים מטר. אנחנו חולפים לידו במהירות, הוא מביט בנו בעיניים שלא אשכח לעולם - עיניים של מי שמפקיר אנשים למותם - ובקול פחדני הראוי לעיניים האלה הוא מנסה לשכנע אותנו:

"אל תלכו לשם," הוא לוחש, "אתם עלולים להישאר שם גם כן."

"לך תזדיין בתחת," משיב לו קרלו רגע לפני שהוא מזנק אל מתחת לאחד הגלים ומתחיל לשחות. אני מחרה-מחזיק אחריו, ובעוד אני שוחה אני רואה כנגד האור שתי צלליות שחורות של דגים חומקות בצורה אופקית לאורך הקיר הירוק שעולה ומתנשא בכל פעם שגל מתרומם כדי להתנפץ מעלי: הדגים הללו גולשים, נהנים, כמו שעשינו אנחנו רק לפני דקות מעטות.

כשהבטנו עליהם מן החוף, נראו שני הראשים הללו קרובים, אך למעשה הם רחוקים למדי, ולפיכך קרלו ואני נאלצים להיפרד: אני מסמן לו שיפנה לעבר הראש בצד ימין, בעוד אני אסתער לעבר הראש בצד שמאל. הוא מביט בי שוב, מחייך, אחר-כך מהנהן, ושוב אני חש בלתי מנוצח; שנינו כאחד יוצאים לדרך בתנופה רבת-עוצמה.

כשאני קרוב במידה מספקת אני מבחין שמדובר באישה. אני שב ומהרהר בשני הילדים הקטנים על החוף: "אמא!" הראש נעלם מתחת למים ומגיח שוב, על-פי צירוף לא מפוענח של כוחות שנראה כי האישה עצמה זרה לו לחלוטין. אני צועק אליה שתחזיק מעמד ומגביר את תנועות זרועותי בעוד זרם חזק מאוד מנסה לסחוף אותי לכיוון אחר לגמרי. האישה הזאת נלכדה בתוך מערבולת. כעת אני נמצא במרחק מטרים ספורים ממנה ואני מבחין בתווי הפנים הברורים שלה, באף הפחוס במקצת, בסגנון ג'ולי כריסטי, אך בעיקר במעטה האימה על פניה: היא נמצאת על סף אפיסת כוחות, לא מסוגלת לצעוק עוד, היא מצליחה רק לגהק. אני עושה תנועות שחייה אחרונות בסגנון חזה ומגיע אליה. ממעמקי גופה עולה גרגור מוזר, כמו של כיור סתום.

"תירגעי, גברתי," אני אומר לה, "עכשיו אביא אותך לחו..."

כבמכת ברק, כאילו תכננה זאת בקפידה, האישה נועצת את ידיה בשקערוריות עצם הבריח שלי ומשקיעה אותי מתחת למים בכל כוחה. המכה המפתיעה אינה מאפשרת לי לסיים את המשפט. אני בולע מים ואחר-כך שב ומגיח בקושי, תוך כדי שיעול.

"תירגעי," אני אומר, "אל תטבי..."

שוב האישה מטביעה אותי מתחת למים בלי לאפשר לי לסיים את המשפט, ושוב אני בולע מים ומתקשה להגיח החוצה ולהסדיר את הנשימה. שוב היא מנסה לדחוף אותי למטה, ואני צריך להשתחרר כדי לחמוק מלפיתתה. ציפורניה נאחזות בי ושורטות אותי עד זוב דם באזור החזה, ומכאיבות לי מאוד. אני מתנשם ומרגיש כמי שתלשו את עורו, ועושה שתי תנועות שחייה לאחור. כל הכוח שלי, כל תחושת החסינות המופלאה שאיתה יצאתי מן החוף, נמוגה.

"אל תעזוב אותי!" מגרגרת הגברת, "אל תעזוב אותי!"

"גברת," אני אומר ושומר ממנה מרחק, "כך לא נצליח לעשות כלום! תירגעי!"

אך כמענה לדברי היא נעלמת מתחת למים ואינה מגיחה שוב. לעזאזל! אני צולל כדי לאחוז בה, אני מצליח לאחוז בשערה כשהיא צונחת מטה כאילו הייתה סלע, ואז אני תופס אותה תחת בתי השחי וגורר אותה מעלה, בעודי נלחם בזרם שמושך אותנו מטה. היא כבדה מאוד. כשאני שב ומגיח, הריאות שלי עומדות להתפוצץ, אבל לפחות האישה מותירה לי פרק זמן המאפשר לי לנשום שתי נשימות לפני שהיא מטביעה אותי שוב

. "אל תעזוב אותי!" היא אומרת שוב.

אני מסכל עוד ניסיון שלה להדוף אותי מטה ומקדים אותו בתנועת אגן. כעת היא כבר לא מצליחה להפתיע אותי, ולפחות איני בולע מים, אך אני מבזבז את כל כוחותי כדי למנוע ממנה להרוג אותי, וזה ממש לא טוב.

"אל תעזוב אותי!"

"אני לא עוזב אותך," אני צועק, "אבל תעזבי את אותי! אחרת שנינו נטבע פה ו..."

כלום, כעת ברור שהאישה הזאת לא רוצה שיצילו אותה, כל רצונה הוא שמישהו ימות יחד איתה. אבל אני לא רוצה למות, אני מהרהר. אני אוהב את החיים. יש לי אישה וילדה שמחכות לי בבית. אני עומד להתחתן בעוד חמישה ימים. אני בן ארבעים ושלוש, יש לי עבודה - לעזאזל, אני לא יכול למות...

אני חושב לברוח משם, להניח לה לתלוש בציפורניה הטורפניות עוד כמה פיסות עור מבשרי ואז לחמוק מחיבוקה הממית ולהותיר אותה לטבוע לבדה. אבל העיניים הירוקות והמימיות שלה, שבנסיבות נורמליות הן ודאי יפות מאוד, נראות כל-כך מובסות, מלאות אימה וכבויות, עד שלמעשה הן מאלצות אותך לנסות ולהציל אותה. אני מהרהר בשני הילדים הקטנים, באידיוט שאמר לנו לא לשחות לשם. באחי, שמי יודע מה עובר עליו עכשיו.

"אל תעזוב אותי!"

לא, אני לא עוזב אותה, אני לא בורח. יתרה מזאת, צץ במוחי רעיון. בעוד משתחרר מאחיזתה, אני מצליח להחליק אל מאחורי גבה ואז לשתק את זרועותיה תוך כדי לפיתה של מרפקיה: בלי זרועות התמנון המטורפות הללו האישה הזאת כבר לא יכולה להרוג אותי, וזהו צעד גדול קדימה. אך כעת הבעיה היא שבנוסף לזרועותיה המנוטרלות גם זרועותי המנטרלות אותה מנוטרלות בעצמן, ויהיה מסובך מאוד לגרור אותה כך לעבר החוף. עלי להעביר לגופה המותש את מעט הכוח שנותר בגופי, ולעשות זאת בים גלי עד מאוד, שבין גליו גלשתי עד לא מזמן, בלבה של מערבולת שמוסיפה למשוך אותנו מטה, וכל זה בלי שנוכל להשתמש בזרועותינו. צרה צרורה. אני מנסה לחשוב על פתרון, ולא רואה כל אפשרות אחרת מלבד השימוש ברגליים ובאגן. וכך אני מכה ברגלי, ומשלח את העוצמה מן האגן שלי אל האגן שלה: והנה אנחנו מתקדמים קצת לעבר החוף. אני שב ומבצע את הפעולה האמורה, אבל התת-מודע האובדני שלה גורם לה להשתולל ולהיאבק ומקשה עוד יותר על הפעולה. תנופה בעזרת הרגליים, תנופה בעזרת האגן, ושוב אנחנו מתקדמים קצת לעבר החוף. שוב תנופה, ושוב התקדמות קטנה, לדרך, בסבלנות, בשלווה. בעודי מחשב איך לחלק את כוחותי, אני מבין שבדרך הזאת נצליח לעשות זאת ונירגע. אמרתי "אגן" משום שניתן לכנות זאת גם כך, אך האמת היא שאנו מצויים בתנוחה נועזת למדי, ולמעשה האגן שלה הוא תחת, רחב ורך כמו של אם-מנזר, ואילו האגן שלי הוא בעצם הזין. אני מכה בזין שלי מכות עזות על התחת שלה, זה מה שאני עושה, בכל כוחותי, אוחז בידיה מאחור ודוחף בטירוף באמצעות הרגליים, בתנוחה שהיא כה אבסורדית, חסרת בושה ופראית, שלפתע פתאום מתרחש דבר-מה אבסורדי, חסר בושה ופראי עוד יותר: יש לי זקפה. אני מבחין בכך בשעה שזה קורה, כשתחושת עוצמה עזה מגיעה מן האין (איפה היא הייתה רק לפני רגע?) ומתרכזת במקום אחד ומשם מותחת את שרירי, ואם זה היה אפשרי, אפילו מפתלת אותם, ומיד אחר-כך היא מתפשטת בכל הגוף כמו גל חום וממלאת אותו, כך שכעבור רגעים מעטים כל גופי נעשה זקפה, כאילו שבתנוחה הזאת, בחברת האישה הזאת, איני מצוי בלב ים סוער כשחיינו תלויים מנגד אלא באמצע זיון פראי בתחת על מיטה גדולה וזרה, בחדר הלקוח מסיפורי אלף לילה ולילה: ואני מבחין בכך בזמן שזה מתרחש, ואני משתאה, אבל כל ההשתאות שבעולם לא מונעת מן הזין שלי להמשיך להתנפח ולהתקשות מתחת לבגד הים שלי כאילו היה ישות עצמאית שאינה תלויה בי, מעין מיעוט הורמונלי קנאי שמסרב להיכנע למושג המוות, או דווקא מפני שכבר נכנע לו הוא משגר אל העולם את צעקת הקרב האחרונה והנלעגת שלו.

ובכן, זה מצבי. אני כאן, שרוי בסכנה, מכה בזין הנוקשה שלי כנגד התחת של האלמונית הזאת, שמשתגעת למות, ואומר לעצמי שאני עושה את זה למענה אבל כעת גם למעני, למען לארה, למען קלאודיה, למען אחי, למען כל אלה שהידיעה על אלמונית שטבעה לנגד עיני תחלחל לתוכם בתוך חמש דקות, אבל הם יסבלו, יבכו, ולא יחזרו להיות כבעבר אם עכשיו גם אני אטבע יחד איתה במקום הזה. אני עושה זאת, כן, בשביל להציל אותה, בשביל להציל את עצמי, אך האפשרות הזאת מפחידה אותי עכשיו יותר מן המוות עצמו, משום שמעולם לא הייתי כה קרוב אליו ולא יכולתי להיות מודע לעובדה שאם אביט למוות בעיניים תתעורר בי התחושה הזאת, ואגלה שבסופו של דבר, ולאחר שהרהרתי בכך או שנמנעתי מלהרהר בכך, ולאחר שסבלתי ממנו באותה שנה נוראה, שנת 1999, כשהוא לקח תחילה את אבא של לארה, ואחר-כך את אמא שלה, ואחר-כך את אמי, והכול תוך שישה-עשר חודשים, ואחרי ששבתי ועיבדתי את מושג המוות, הרגעתי אותו ואילפתי אותו עד שהפך למין לביאה רכה למגע הניצבת כקישוט בסלון, אחרי כל זה, המוות מגרה אותי עד לנקודה שאני מקשר אותו לפנטזיה מינית זולה שאיני זוכר שעלתה בדמיוני בעבר. כל זה, לעזאזל, ולא המוות עצמו, הוא הדבר שמפחיד אותי.

אך נוסף על כך שהוא מפחיד אותי הוא גם מרגיע אותי. זה מטורף אבל ככה זה. למרות אי-הוודאות שצנחה כמכת ברק על יכולת ההישרדות שלי, אני חש שוב שאני חוסה תחת כנפיה של החסינות. הדבר שהובטח לי כשזינקתי למים על-ידי המבט התכול של אחי, שמעולם לא דיבר בלשון רבים בצורה מפורשת כל-כך ("אנחנו נציל אותה, אנחנו לא נמות"), ושבמגע הראשון עם האישה הזאת נמוג לחלוטין, הנפש-המנחה הזאת, הנושאת בקרבה את העלומים ואת החסינות, שבה לפתע לבקר אותי, אך הפעם בלשון יחיד ("אני אציל אותה, אני לא אמות"), וכעת אני חש רצון לפעול בתוך כל היגיעה הזאת, רצון שעד לפני זמן קצר כלל לא היה לי, כאילו שרק כעת התחלתי להציל את האישה הזאת. הזקפה הזרימה לקרבי איזון חדש, נשימתי מתאימה לתנועותי, ואני נע בקצב מהיר, מתקדם בלי לראות דבר, ונאבק בפיתוי שיש לי לעצור ולנשום נשימה עמוקה או לשנות במקצת את התנוחה כדי שאוכל לבדוק, מעבר לכתפיה, עד כמה החוף רחוק מאיתנו - רחוק ככל שיהיה, עלי להגיע אליו, וידיעת המרחק אינה משנה דבר. אני פשוט מתקדם, בעוויתות, בצורה כפייתית, עם מטען הבשר הזה שרוטט ומגהק ועדיין מנסה להתנגד למעשה הגבורה שלי - והרי אין ספק שנוסף על היותו בלתי מודע, מסורבל ובוטה יותר בשל הזקפה והאנחות הגרוניות שאני משמיע כדי להעניק קצב למאמץ שלי, כאילו הייתי סרינה ויליאמס כשהיא חובטת בכדור הטניס, אין כל ספק שהמעשה שלי הוא מעשה גבורה. ויש דבר-מה מופלא בחזרה הפשוטה הזאת, מין תרגיל זֶן שחיפשתי זמן רב, במשך כל החיים, בטכניקות שונות ומשונות, בגילים שונים, כדי לחמוק מאיומים שונים ומשונים, ושמעולם לא התקרבתי אליו אפילו ברמז, שעכשיו צץ לפתע בזכות הצירוף הפשוט של יסודות ראשוניים - אֶרוֹס, טנטלוֹס, פְּסיכֵה - שסופסוף תואמים זה את זה בתנועה פרימיטיבית אחת.

אך לפתע פתאום כל זה נעלם. חבטה עצומה הודפת אותי מטה, והכול משתנה בפתאומיות. האישה איננה, האור איננו, אין אוויר, והכול מסביב מים. אני חש מעין צלצל שננעץ ברגלי ואחר בצדי גופי, ואני מתפתל יותר מחמת הכאב מאשר מהניסיון לעלות שוב מעל פני המים, אני מתפתל ושוחה בטירוף כאילו הייתי דג לַבְרָק שצלצל פגע בו, על אף שבעשותי כך, בצורה מקרית לגמרי, אני שב וצף על פני המים. אני נושם, חוזר לראות את האור שכמעט מסמא אותי, וכעת האישה אוחזת באגני בחוזקה, והצלצלים הם ציפורניה הנעוצות בצדי גופי. במשך רגע ארוך אני רואה את פניה הסמוקות, את מבטה המתחנן, ונדמה לי שבעיניה השטופות אימה היא מבקשת ממני מחילה, כן, היא מבטיחה לי שלא תטביע אותי שוב, שתניח לי להציל אותה כמו שהיה עליה לעשות מלכתחילה. אך הבעיה היא שכעת נשימתי קצרה ואיני מצליח להסדיר אותה, והלב שלי מתפקע בתוך החזה, הזקפה נעלמה, ואני חש את צביטת הכאב של מתיחת השרירים מאיימת להגיע, ואני מבחין שאנחנו נמצאים בדיוק בנקודה שבה מתנפצים הגלים, ולפתע ברור לי שבשארית כוחותי אני יכול לחזור לחוף לבדי, אך מעבר לכל ספק לא אוכל לגרור גם אותה יחד איתי. ואיני יודע באיזו דרך, אך אני מבין שכעת כבר לא נותר לי זמן, שעלי להיפטר ממנה במהירות האפשרית, תיכף ומיד, אם אינני רוצה למות בצורה עלובה כל-כך כמו שזה היה קודם. לפתע אני שונא אותה, את האישה הזאת. חתיכת נבלה, את מטביעה את עצמך לנגד עיני במקום שבו ביליתי את כל חופשות הקיץ שלי מאז שהייתי ילד קטן, במקום שבו למדתי לשחות, לקפוץ קפיצת ראש, לגלוש בגלשן, לשוט במפרשית, לעשות סקי מים ולצלול לעומק של חמישה-עשר מטר בלי בלוני חמצן, ולהרגיש כתוצאה מכך שאני מחוסן, אני אסביר לך במה מדובר, חסין מפני המוות בים, וכשאני נענה לקריאתך ועושה את מה שרצית שאעשה, כלומר ממהר להציל אותך למרות שאני לא מכיר אותך בכלל ובעוד חמישה ימים אני מתחתן, ויש לי הרבה יותר דברים להפסיד משיש לחצי הבן-אדם ההוא, זה עם השיער הג'ינג'י שיעץ לי להניח לך למות, וכשאני מגיע אלייך את מנסה להרוג אותי? ואז את מתחרטת? לכי תזדייני בתחת.

אגרוף. אני מחליט להכניס לה אגרוף בפנים ולהותיר אותה למות כאן לבדה, ולהניח לגל העצום הזה להעיף אותי לעבר החוף, גל עצום באמת שמתקרב אלינו, ואני אכן עומד לעשות את זה, ואני מתכופף לאחור כדי להגיע לתנוחה שתאפשר לי לחבוט בה, שהרי היא אוחזת בצדי גופי בציפורניה, והמטרה שלי היא פניה השקועות למחצה במים, מופנות בייאוש כלפי מעלה, שטופות מים בגובה שקערוריות הברכיים שלי, כשהגל הענק מכה בנו, ושוב הכול מסביב מים וחשכה, ציפורניה המעמיקות לחדור בבשרי נעוצות עכשיו בבשר השוקיים, וכבר אין מעלה או מטה, הכול זה רק מערבולת מבולבלת של מים וקצף, גלים וחול, ובועות אוויר, עד שתוך כדי תנועה, תנועה של מובס - ההתפתלות האינסופית והמותשת של הנטרפים בים - פני נחבטות בקרקעית. טראח. החבטה מפיחה בי רוח חיים ונותנת לי כיוון, ואם זה הכיוון מטה, הרי משמעות הדבר שבצד הנגדי הכיוון הוא מעלה, ואני מגייס את רגלי כדי שיסייעו לי לעלות, והן נענות לי במאמץ רב, כאילו נאחזות בי עשר נשים מתות ולא אחת בלבד, ובדרך כלשהי אני מצליח להציב את כף רגלי על הקרקעית כדי לנסות לדחוף את עצמי כלפי מעלה, אך הדחיפה רפה ומאכזבת, באמת חלשה מדי לעומת הכוח העל-אנושי שנדמה לי שהשקעתי בפעולה הזאת, ואז אני חש שהכול אבוד, שאבדה לי ההזדמנות האחרונה לצוף על פני המים, ואני באמת עומד למות, כן, הנה, כעת אני מת, בדיוק ברגע הזה אני מת, הנה, זה קרה, אני מת, לפני רגע זה קרה, מתִּי בטביעה כמו אידיוט. ואחרי כל זה הראש שלי מגיח מחוץ למים.

כן, לעזאזל, הראש שלי בחוץ.

והנה, כשנדמה לי שאני נושם בפעם הראשונה בחיי אני רואה מעלי מעין מקור לבן שעט עלי ואני שומע קול שצועק לעברי: "תפוס, תפוס את הגלשן!" ואכן כך אני עושה מיד, בצורה אוטומטית, אני נועץ את ציפורני בחומר המלאכותי שממנו עשוי הגלשן כמו שהאישה נועצת את ציפורניה בשוקיים שלי, והגלשן נושא אותנו לעבר החוף את כברת הדרך הדרושה כדי שנמצא את עצמנו, אני והמשקולת האנושית שלי, מחוץ לתחום התנפצותם של הגלים. אני מותח את רגלי כלפי מטה והן נוגעות בקרקעית - אני נשבע לכם שהמגע מעולם לא היה כה מופלא - המים מגיעים לי עד החזה, הגלים שמכים בי נטולי עוצמה, חוטים של קצף מת. בהבזק מבט אני רואה שרשרת אנושית ארוכה נעה מן החוף לעברי, כמו במשחק הילדים "חמור ארוך", ובראשה ניצב אחד משני הנערים זבי החוטם רכוב על הגלשן והוא אומר לי דבר-מה. אני לא מבין את דבריו. אני מרפה מן הגלשן, הרגליים נושאות אותי, אני מנסה למצוא את הכיוון, להבין. השרשרת האנושית נקטעת מדי פעם, ומיד אני חש געגועים אליה: ראיתי אותה רק לרגע, והיה זה אחד מאותם מראות בלתי נשכחים שמעניקים משמעות לחיים שלמים - האחרים האוחזים ידיים בניסיון להגיע עד אליך - וכמובן שהוא נמשך פרק זמן קצר מדי. אך גם ברגע ההוא, ביופיו הגדול לאין שיעור, המראה הזה הכאיב לי, משום שהוא גרם לי לפתע להרגיש כמו ניצול, אני שהייתי המציל, וזה היה בלתי נסבל. ומשום כך אני שב למשימה, אוחז באישה תחת בתי השחי שלה ומושך אותה מעלה משום שנראה כי היא מוכנה לטבוע גם כאן, במקום שבו הרגליים נוגעות בקרקעית, אך אנשים רבים מקיפים אותי, הם נוטלים אותה מזרועותי, ובכוונתם ליטול בזרועותיהם גם אותי, המזדיינים האלה, לאושש אותי, לעודד אותי, ועלי לסלק אותם מעלי, אני צריך להצהיר בפניהם שאני מרגיש טוב, שהכול בסדר, שאני לא צריך כלום, אבל אין לי כוח להילחם על החיה שצדתי ולשאת אותה בזרועותי עד החוף כמו שרציתי לעשות, להביא אותה לילדיה, ניצולה, הודות לי. לא, אין לי כוח, והאישה הולכת לדרכה, יתרה מזאת, היא גולשת בנועם מזרועותיו של האיש אדום השיער, או שאולי לא, לא הוא האיש שנושא אותה בזרועותיו, זה מישהו אחר, הוא רק עומד לידו, אך בכל מקרה הוא נמצא שם ברגע המכריע, הוא יוצא מהים יחד איתה ועם הבריון שנושא אותה בזרועותיו, יחד עם כל האחרים שמייחסים לעצמם את הצלתה, וגם זב החוטם על הגלשן, האחרון שרצה לוודא שאני מרגיש טוב, וכשאני רוצה להיאחז בגלשן שלו כדי שיגרור אותי לחוף, ואני חוזר ואומר לו "לא", ונוהם לעברו, "אני מרגיש טוב, אני לא צריך כלום, תודה," גם הוא חוזר לעבר ההמון שעל קו המים, ואני נותר לבדי. זהו זה. זהו זה. אני בכלל לא מרגיש טוב, כמובן: הגוף שלי רועד, הנשימה שלי עדיין חטופה, קר לי, רציתי שיאמינו שאני מרגיש טוב, והם האמינו לי. האמינו לי והותירו אותי לבדי. אני נושם. נושם. נושם.

לפתע פתאום, כאילו הקצתי מסיוט יוצא מגדר הרגיל, הדברים החשובים בחיי חוזרים ונוחתים עלי, כולם יחד. לארה. קלאודיה. קרלו. קרלו. כמה זמן עבר בלי שאחשוב עליו? מה קרה לו? אני מביט סביבי בייאוש, כמו שאנחנו מרגישים כשנדמה לנו שהבת שלנו הלכה לאיבוד בסופרמרקט רק בגלל שדעתנו הוסחה לרגע, אבל בדיוק להפך, הנה היא, עומדת לידנו. גם קרלו שם, במרחק עשרים מטרים בכיוון נשיבת הרוח, עדיין במים בדיוק כמוני, מדבר עם זב החוטם השני עם הגלשן, כמו שעשיתי אני לפני רגע, וגם מסביבו נראים השרידים של מה שהייתה שרשרת אנושית שנוצרה כדי להגיע עד אליו, ולאחר מכן נקטעת לתמיד, והם נעים לעבר קו המים ונושאים עימם את החיים האנושיים שהצילו מטביעה. קרלו רואה אותי ומנפנף לי לשלום. אני מנפנף לו בחזרה. הוא בא לקראתי. אני בא לקראתו, והסימטריה הברורה של מצבנו מושלמת כאשר גם הנער זב החוטם שלו עוזב אותו ופונה לענייניו. אנחנו נפגשים באמצע הדרך, כמו תמיד בפגישותינו.

אנחנו אפילו מתחבקים. מספרים זה לזה מה קרה, וזה קרה לשנינו באותה צורה, פחות או יותר. אנו מראים זה לזה את השריטות, את רצועות העור המדממות ששתי הנשים הטובעות (גם במקרה שלו זו הייתה אישה) הותירו לנו בכל הגוף. אלא שקרלו פחות נסער ממני. הוא מתלוצץ, צוחק, הוא בוודאי לא עמד למות, כמוני, או שזה לא עשה עליו הרבה רושם. ואני קצת מתבייש. אנחנו מתקדמים לאט לעבר החוף, המים מגיעים עד למותניים, ומתחילים להגיע אלינו הצלילים מן התזזית שאוחזת באנשים המגישים להן עזרה - בליל קולות מבוהלים שתואמים את הכאוס של התנועות שמתבצעות סביב המקום שבו הניחו את שתי הנשים. קרלו מחייך ומביט בי.

"אתה יודע מה עומד לקרות?" הוא שואל.

"מה?"

"אנחנו עומדים לצאת מהמים, נכון?"

המים כבר נוגעים בשוקיים, כמעט הגענו לחוף.

"כן," אני אומר.

"אולי אני טועה," אומר קרלו, "אבל לדעתי, אם אנחנו מגיעים לחוף בלי שאיש יודה לנו, אז זה כאילו לא עשינו שום דבר."

"כן, לאן הגענו."

אנחנו ממשיכים להתקדם, המים כעת בגובה הברכיים. איש לא מבחין בנו, כולם עסוקים במלאכת ההצלה שלהם. קרלו ממשיך לחייך, אני ממשיך לרעוד ולהרגיש שקר לי. המים מגיעים לנו עד אמצע השוקיים. איש לא מבחין בנו. עד לקרסוליים. איש לא מעניק לנו תשומת לב.

"בעוד שלושה צעדים נהיה רק שני שמוקים שבאו לראות מה קרה."

"זה לא ייתכן," אני משיב לו, אך גם אני חש כבר את התחושה ההיא.

הנה, אנחנו מחוץ למים. איש לא מזכה אותנו במבט. רבים מן האנשים עסוקים בשיחות בטלפון הנייד שלהם, נראה שיש בעיה עם האמבולנסים. האחרים - הרוב - נקבצים סביב שתי הנשים השרועות על החול. קרלו מתקרב לאחת משתי הקבוצות, הוא מפלס את דרכו ואני בעקבותיו. זוהי האישה שאני הצלתי: היא שרועה על החול, חיוורת כמו המוות, עטופה במגבות, היא שותה מים מכוס נייר. כולם מקיפים אותה: הבריון שנשא אותה אל החוף, האיש אדום השיער, שני גברים נוספים, הילדים, קשישים שארשת פניהם מזועזעת, הגולש זב החוטם. הם רואים אותי אך נדמה כאילו הייתי מישהו אחר. הם לא מזהים אותי. האישה אפילו לא רואה אותי: המבט שלה כבוי, פניה מביעים סבל, היא מלטפת את ילדיה הרוכנים אליה במעין סצנה שהאינטימיות שלה היא בלתי נסבלת. קרלו נסוג כמה צעדים לאחור, ואני יחד איתו. קיר של בשר מכסה מיד את האישה ומונע ממני לראות אותה. קרלו פונה לאישה שעורה כמוש וירכיה נקובות צלוליטיס.

"מה קרה כאן?" הוא שואל אותה.

"שתי נשים כמעט טבעו," היא משיבה לו, ומחייגת בטלפון הנייד שלה. "היום לא צריך להיכנס למים. הם צריכים לשים פה מצילים, דגלים אדומים. קודם טבע כאן איש אחד, ועכשיו שתי המסכנות האלה."

"כמובן," אומר קרלו, ואחר-כך הוא מביט בי ומצחקק. "הן בסדר? הצילו אותן?"

"כן," אומרת האישה, "אבל לא מצליחים לאתר את האמבולנסים. בכפר יש רק אחד והוא בחוץ."

"כמובן," קרלו חוזר ואומר.

כעת אינני מסוגל להביט בו. הוא שיכור מתחושת הצדק שלו: הצלנו מטביעה שתי חארות בקרב המון של חארות, וכיוון שהם חארות הם אפילו לא הבחינו בזה. והעובדה שהוא הבין לפני את הדבר הזה היא ההשפלה הסופית. אנחנו מתרחקים משם. כל מה שהאנשים הללו יודעים עלינו הוא שאנחנו השׂבענו לרגע את סקרנותנו בנוגע לדרמה שהתחוללה בחיי הזולת, וכעת אנחנו ממשיכים בטיול שלנו. אנחנו מגיעים אל המגבות שלנו, אוספים את החפצים שנשארו שם ועוזבים את החוף בדממה. בטלפון הנייד שלי התקבלו ארבע שיחות מהבית, ובאמת כבר מאוחר מאוד, אחרי שתיים וחצי בצהריים, לארה וקלאודיה ודאי מודאגות. אני מחליט לא לטלפן אליהן כי הרי בעוד חמש דקות כבר אהיה בבית ואסביר הכול. הבעיה היחידה היא, שאני לא יודע איך אעביר את חמש הדקות הללו, הרבה דברים ממלאים את ראשי, ואני לא מצליח לדבר, אני כועס על העולם ויש לי תחושה עגומה שאם גם קרלו לא יאמר דבר במשך חמש הדקות הקרובות, הדבר ייצור בינינו חיץ עמוק. כן, עד כדי כך. חיץ עמוק, עד כדי כך.

"איזה שמוקים גדולים אלה," מפליט קרלו בזמן שאנחנו יורדים בשביל בין הדיונות. ואני חש אושר גדול כשאני שומע אותו אומר את זה, כי אז גם אני יכול לומר את זה, ואנחנו יכולים לדבר על זה, וכשאנחנו מדברים על זה, אנחנו יכולים לומר בהחלטיות שבכלל לא אכפת לנו מהאנשים האלה, שמה שחשוב הוא שאנחנו בחיים, שאנחנו אחים, שיחד עשינו מעשה שאף אחד אחר לא היה מסוגל לעשות, כך, מתוך נדיבות הלב, ואנחנו עומדים לספר את הדברים לאנשים שיקשיבו לנו ושאוהבים אותנו. במילים ספורות אנחנו מעניקים לעצמנו את המרחק הראוי מכל מה שקרה, את הציניות הראויה, את האירוניה הראויה, ואנחנו מתהלכים עם הכפכפים שלנו בדרך הביתה וצוחקים ומקללים בקול רם את כל העולם - שנינו, גברים בוגרים - כאילו היינו שני הנערים מפעם, ובמשך תקופה מסוימת לא נפרדנו זה מזה, כמו השמן והרזה.

כאשר אנחנו נכנסים לשדרה הקטנה המובילה הביתה אני מכין את הגרסה המרוככת שאספר ללארה ולקלאודיה - בלי הזקפה, בלי סכנת המוות המרחפת - גרסה שתתבסס על המודעות שכבר אינה כה נוראה אלא פשוט צינית ואולי אפילו עליזה, שבחיים ניתן לעשות גם מעשה עצום ומשמעותי כמו להציל אדם שעומד לטבוע, ואיש אינו מודה לך על כך. ומיד אני שואל את עצמי אם זה לא מוגזם בשביל ילדה בת עשר כמו קלאודיה, ואם אין צורך להגן עליה גם מפני הגרסה הזאת ולספר את הדברים באופן מרוכך עוד יותר, או אפילו לומר... "בשלב מסוים יצרנו שתי שרשראות אנושיות יחד עם כל האנשים שהיו על החוף, נכון קרלו? ודחפנו את שני הנערים עם הגלשן עד אליהן כדי שהן יוכלו להיאחז בגלשן ו..." וברגע ההוא אני רואה את האור הכחול המהבהב. אני מביט בקרלו וגם הוא המום. אני מחיש את צעדי, ובקצה השדרה הקטנה, ליד המכוניות שלנו, אני רואה את האמבולנס ודלתותיו פתוחות. אני מתחיל לרוץ לעבר הבית, ובעשרת המטרים שנותרו אני רואה, לפי הסדר הזה, את השכנים שלנו מצד ימין, משפחת בֶּרנוֹקי, את אלה מצד שמאל, משפחת ואליאני, מריה גרציה העוזרת שלנו, מאק האומנת של קלאודיה, ואת קלאודיה מחבקת אותה. במשך רגע ארוך איני רואה שום דבר אחר, ומה שאני רואה די בו כדי לעורר אצלי חרדה איומה, אך איני רואה שבקרב כל האנשים המזועזעים והממררים בבכי לארה איננה. וכמו כן עדיין איני רואה שלארה נמצאת, ועוד איך, במרכז הסצנה. הרופא והפרמדיקים מקיפים אותה, שרועה על הרצפה, בקרבת אלונקה מבהיקה וחסרת תכלית, מוקפת שברי מגש לבנים וכתמים אדומים וצהובים פזורים על הרצפה מסביבה (פרושוטו ומלון), יפה, שזופה, לא נעה ולא זעה, שוכבת בתנוחה מפותלת ולא טבעית. במשך רגע ארוך איני רואה את כל זה, אך אז אני רואה זאת באחת, הכול ביחד, אני רואה את כל זה משום שאין מה לעשות: במרכז הסצנה, בבית שלי, לעיני בתי ושניים מהעובדים שלי, ושני זוגות שכנים שלי ואחי שהגיע זה עתה יחד איתי, כשברקע אמבולנס מהבהב בחניה, ליד המכונית שלי, כל זה קיים.

         

תמונה מוגדלת