האחו ושבילי הצוף
המכתב הראשון
איך אוכל לשכוח את הטיולים שלנו באביב בגן הבוטני האוניברסיטאי? כי הנה גם כאן, בטַיינָרוֹן, יש גן כזה, והוא רחב ידיים ומטופח למופת. לו ראיתָ אותו היית נפעם ממספר הצמחים שאיש אצלנו אינו מכיר כמותם. יש כאן אפילו זן שפורח מתחת לאדמה.
אולם יותר מכול אני אוהבת דווקא את האחו המסופח לגן, שצומחים בו אך ורק פרחי בר: דרדר כחול, חוֹחן הקִנרֵס, ורוניקה משובלת. אבל אל לך לחשוב כי אלה פרחי בר רגילים. לא ולא. מדובר בבני כלאיים בגודל על-טבעי. מרבית הדרדרים צומחים לגובה של גבר בוגר וכותרותיהם רחבות כפני אדם, אם כי ראיתי גם פרחים שאפשר ממש להיכנס לתוכם כמו לתוך גזיבו שטוף שמש.
אני מתענגת על המחשבה שיום אחד אולי אביא אותך לשם, למרגלות הקוצנים האלה. מעל התפרחות היפהפיות שלהם מרחפת מעין רשת פלומתית, כמו צמרות עצים בטיילת לחוף ים.
היית נהנה מביקור באחו, כי קיץ עכשיו בטיינרון ואפשר להתבונן בפרחים פנים אל פנים. הם פתוחים כעת כמו היום עצמו, וכתב החרטומים של שבילי הצוף שעל פניהם נקי ומדויק. אנו מביטים בהם, ואילו הם מביטים אך ורק בשמש, שלה הם דומים כל כך.
כמה קשה להאמין כשמסתכלים בהם בצהרי היום החמימים כשם שמסתכלים בפניו של ילד, שהאור והצבע המרכיבים אותם אינם אלא חומר, וברגע אחד, קרוב למדי, באותו ערב ממש, זוהרם יכבה ולא ייראה שוב.
דברים רבים קורים באחו, זוהי במה של פעילות ערה וזירת קרבות גם יחד. אלא שאחרי ככלות הכול כל אלה משרתים מטרה אחת ויחידה: חיי נצח. החרקים השואפים לספק שם את תאוותם אינם יודעים שהם ממלאים בה בעת גם את משאלת ליבם הסודית של הפרחים, ואילו הפרחים בתורם אינם מבינים כי עבור החרקים, שהם רואים בהם עבדים ותו לא, הם מקור חיים ופרנסה גם יחד. וכך, אנוכיותו של כל פרט ופרט באחו פועלת לטובת אושרו של הכלל.
אולם לא רק כל מיני הרחפניים והדבוריים הפשוטים באים להשתעשע באחו של הגן הבוטני: גם תושבי העיר חסרי המעש מבלים שם את רגעי הפנאי שלהם ומכלים את זמנם בדרכים שבעינינו נראות מוזרות למדי.
"אדמירל! אדמירל אדום!" קראה יקרונית בשמחה בשעה שהתהלכנו באחת השבתות במשעוליו המשתרגים של האחו.
הבטתי סביבי מבעד לגבעולי הפרחים שחלקם היו חסונים כגזע לבנֶה צעיר, אך לא הצלחתי לראות אל מי יקרונית פונה, עד שהיא הצביעה על כותרתו של פרח דמוי סחלב. על השׂפית המנומרת בצבע אדום בוהק ישב, וליתר דיוק קיפץ במקום, מישהו תזזיתי ומאושר עד מאוד.
הטיינרוני הזה מצידו החל לנופף ליקרונית בכל גפיו ולצווח בהתלהבות:
"לכאן, לכאן, גבירותיי ורבותיי, אל תתביישו!"
אני חייבת להודות שהתנהגותו הביכה אותי: הוא המשיך בריקודו שלוח הרסן, מקפץ מֵעלה כותרת אחד למשנהו ומחכך בהם מעת לעת את אחוריו. לפתע צנח על מקומו ברפיון והחל לנגוס בתאוותנות את הפלומה הרכה שבבסיס השׂפית. נו באמת, אנחנו במקום ציבורי. הסטתי את מבטי ממעשי הזימה שלו.
אבל יקרונית הציצה בפניי וחייכה. זה רק הרגיז אותי עוד יותר.
"פוריטנית שכמותך," היא אמרה לי, "הבילוי התמים והזול ביותר שיצור ערירי כמותו יכול להרשות לעצמו ביום החופשי שלו אינו נאה בעינייך? הביטי, הם מתנים אהבה עם הפרחים, הפרחים משכרים את חושיהם. כשהם עוברים כך מפרח לפרח הם מאביקים את הפרחים. ואם זה לא מעשה לטובת האחו כולו, לטובת העיר כולה, מה כן?"
באותו רגע בדיוק שרבב ידידהּ של יקרונית את צווארו מעל השׂפית הרחבה של הסחלב שהשתפעה בעגלגלות והתנדנדה והתנועעה תחתיו בפראות. יכולתי לראות עתה שכל-כולו מרוח באבקת פרחים דביקה, וכשהתאמצתי להביט מעלה, ידי מצילה על עיניי, נשרה על שפתיי טיפה מתוקה מחדקו הארוך והמגושם. ליקקתי אותה, היה לה טעם לא רע, ובאותו רגע בדיוק נזכרתי בשורות שקראתי זמן רב לפני כן.
רוגזי כבר שכך, והתחשק לי לצטט אותן ליקרונית בו במקום, אך ידידהּ דיבר עתה ללא הרף.
"חברים יקרים," הוא ליהג, "אני מתערב שמעולם לא יצא לכם לראות צוּפָנים כמו אלה, אחחח, בואו אחריי, מהר, אני מכיר את הדרך..."
ובזאת חתם ונעלם במעמקיה של כותרת הפרח הענקית, ולא יכולתי להבחין עוד אלא באחד מגפיו האחוריים שקיפץ בתוך החלל הרוטט.
"לא," אמרתי בנימה שאינה משתמעת לשני פנים, "אני לשם לא נכנסת."
"טוב, אז נמשיך הלאה," הציעה יקרונית בפייסנות, "אולי תהיה לי הזדמנות אחרת לערוך ביניכם היכרות. בואי נתקדם ונראה אם כבר פרחה העוקצנית."
בשעה שפסענו למרגלות הפרחים יכולתי לחוש את תשוקתם ואת צימאונם, הרגשתי שכל מה שמוצג כאן לראווה, כל היופי הזה, אינו אלא קרש קפיצה עבור זרעם. ולא עמדתי בפיתוי לצטט ליקרונית את השורות שהעלתה בדעתי התנהגותו האווילית של אדמירל:
וְכִי מָהֵם אַבְקָנִים וְשַׁחֲלוֹת,
הִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל עֲלֵי כּוֹתֶרֶת מָהֵן,
אִם לֹא צִלְלֵי תַּעְתּוּעִים הַמַּסְתִּירִים אֶת לֵב הַפֶּרַח,
אֶת שַׁלְהַבְתּוֹ הַחֲבוּיָה עָמֹק בִּפְנִים!
[...]
